לפני סוף העולם: 10 יצירות אמנות ותרבות שהמין האנושי יכול להתגאות בהן

מגפת הקורונה העולמית היא תזכורת לכמה שברירי כל העסק הזה של האנושות. לרגל האווירה האפוקליפטית, החלטנו לבחור 10 יצירות משלל תחומים שמהוות את פסגת היצירה האנושית. הבחירה לא הייתה קלה, אבל אף אחד לא הבטיח שסוף העולם יהיה משחק ילדים

טריילר בוב דילן במסע הופעות 1975: סרט תיעודי מאת מרטין סקורסזה, Rolling Thunder Revue (נטפליקס)

כל אחד צריך בסוף למות. זו עובדה שאנחנו מתחילים להבין כילדים, בפעם הראשונה שהחתול שלנו קופץ מהחלון ולא חוזר הביתה, או שסבתא מפסיקה להגיע לארוחת שישי. גם כדור הארץ יגיע לסופו מתישהו, ואיתו המין האנושי. זו עובדה שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליה מן הסתם, ומעדיפים לתת לנכדים שלנו לטפל בה - אפילו אם אנחנו מבינים שזה עשוי להיות מאוחר מדי. וכעת, הגיעה מגפת הקורונה העולמית כדי להזכיר לנו כמה כל העסק הזה של האנושות שברירי.

בין אם תימצא תרופה, או שהנגיף יתפשט ברחבי העולם ויזרע הרס ומוות - זו בכל מקרה הזדמנות נהדרת להוקיר תודה על הדברים היפים שכן יש מסביבנו. הדברים שביום מן הימים המין האנושי ישאיר ליקום אחריו. בחרנו 10 יצירות אמנות כאלה, משלל תחומי האמנות והתרבות, שנוכל להתגאות בהם ביום שאחרי קץ האנושות. אם יום אחד יגיעו החייזרים לכוכב שלנו, הם יוכלו להתרשם ממה שהספקנו ליצור. לא מדובר בהכרח ביצירות הכי מרשימות או הכי אהובות (איך בכלל אפשר לבחור את 10 יצירות האמנות הגדולות של המין האנושי? זה לא אנושי!), אלא בחירה אישית וזמנית, שמושפעת מטבע הדברים מאווירת המשבר האפוקליפטית ברחוב ובתקשורת.

עוד בוואלה! NEWS

הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

בשיתוף בית בלב
לכתבה המלאה

ספר // "הזדמנות אחרונה לראות" - דאגלס אדאמס ומארק קַרווארדיין

"בשל תאונה עיתונאית כלשהי, נשלחתי למדגסקר יחד עם מארק לחפש מין כמעט נכחד של למור איי-איי. איש משלושתנו לא פגש עד אז את השניים האחרים: אני מעולם לא פגשתי את מארק, מארק מעולם לא פגש אותי, וככל הידוע, איש לא ראה איי-איי זה שנים". כך נפתח אחד מספרי המסעות החשובים, ובעיקר - המצחיקים - בתולדות האנושות.

אדאמס, מחבר סדרת ספרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", יוצא למסע חובק עולם אחר זנים נדירים של בעלי חיים שנמצאים בסכנת הכחדה. בין השאר הוא מגיע לקונגו כדי לצפות בגורילות, הוא פוגש את דולפין הנהרות בסין, את הקאקפו בניו זילנד ואת קרנף צר-השפה האפריקאי. בעוד הרעיון שמאחד את שלל הסיפורים בספר עצוב, אדאמס מצליח להעביר את המסע כולו בהומור שנון, ובכתיבה פרועה וקולחת. והעיקר: מתחת לפני השטח, גיבורי הספר הם לא בעלי החיים הנכחדים - אלא בני האדם שהביאו אותם למצב הזה, ומצד שני גם בני האדם שמנסים להציל אותם.

אחד הספרים המצחיקים, והחשובים אי פעם. דאגלס אדאמס (צילום: אימג'בנק GettyImages)

שיר // Like A Rolling Stone - Bob Dylan

"באביב האחרון התכוונתי לפרוש מעולם המוזיקה. הרגשתי ריק, מנוקז. זאת הייתה סיטואציה קשה", סיפר בוב דילן בריאיון ב-1966 למגזין פלייבוי, "לשם זה הלך, אבל 'לייק א רולינג סטון' שינה את הכל. זה היה משהו שאני בעצמי יכולתי לאהוב. נורא מעייף לשמוע מאחרים כמה הם אוהבים אותך כשאתה לא אוהב את עצמך".

השיר Like a Rolling Stone, שאפילו דילן אהב, הוא כנראה פיסת הרוק הטובה ביותר שאי פעם נכתבה - וכזאת שיכולה להמשיך להדהד עוד אלפי דורות קדימה. סביר להניח שאם חייזרים ימצאו את ההקלטה של השיר ויאזינו לה, הם ממש יחזיקו מאיתנו בני האדם. ברוס ספרינגסטין שמע את השיר בפעם הראשונה באוטו עם אמא שלו: "הקשבנו לתחנת רדיו כלשהי, כשפתאום היה קול של תוף שהתפוצץ כמו פצצה, וזה נשמע כאילו מישהו פתח דלת בבעיטה בתוך התודעה שלי. זו הייתה הפתיחה של 'לייק א רולינג סטון'. אמא שלי, שהייתה… ובכן, היא לא הייתה זרה לרוקנרול. היא אהבה מוזיקה, היא האזינה… היא ישבה שם בערך דקה, הסתכלה עליי, ואמרה: 'הבחור הזה לא יכול לשיר'. אבל ידעתי שהיא טועה. פשוט ישבתי שם. לא אמרתי כלום, אבל ידעתי שאני מקשיב לקול הכי קשוח שאי פעם שמעתי". פרנק זאפה, כהרגלו, היה ישיר יותר: "בפעם הראשונה ששמעתי את השיר הזה רציתי לפרוש מעולם המוזיקה. הבנתי שאם זה קיים - אין בי יותר צורך".

עולם המוזיקה פחד מהשיר, ונרתע מהרעיון להשמיע ברדיו שיר שנאה - אבל הציבור היה מוכן לשינוי מעשור של שירי אהבה וקיטש ברדיו. זה השיר שפרץ את הדרך לסגנון שירה אחר, למוזיקה אחרת. כמעט כל שיר שאתם אוהבים שנכתב ב-50 השנים האחרונות חייב את קיומו לשיר הזה של דילן. זה כבוד להיות חלק מאותו מין עם היהודי הזה.

סרט // טרילוגיית "בחזרה לעתיד" (במאי: רוברט זמקיס)

היו סרטים איכותיים יותר בהיסטוריה של המין האנושי, אבל מעולם לא נכתב תסריט מדוייק וסוחף יותר מהסרט הראשון בסדרת "בחזרה לעתיד" - וכל זה קורה עם המון חורים מכוונים בעלילה. החור המרכזי: אין שום הסבר איך הפכו שתי הדמויות הראשיות - תיכוניסט חרמן ומדען מבוגר - לחברי נפש קרובים. מצב סביר שהחורים האלה רק הפכו את התסריט למושלם יותר.

שני הסרטים שהגיעו מאוחר יותר הצליחו איכשהו לקחת את הסיפור המושלם, ולהוסיף לו עוד שכבה שלמה של עומק (גם אם השלישי קצת פחות סוחף משני הראשונים). צפייה בסרטים 35 שנה לאחר יציאת הסרט הראשון מוסיפה לכל החוויה זווית חדשה. אנחנו זוכים לראות איך העולם נראה ב-1985, איך הוא נראה 1955 ויותר מהכל - איך חשבנו שהעולם ייראה ב-2015 (אף אחד, מסתבר, לא חשב שנסתובב עם טלפון לכל מקום).

הגיבור האמיתי של הסרטים הוא הזמן עצמו. השעון שממשיך לתקתק קדימה, לא משנה כמה העלילה מסתבכת וחוצה קווי זמן - הזמן לא עוצר בשביל אף אחד. סצנה אחר סצנה מרגישה כמו מרדף אחרי הזמן שהולך ואוזל, בעוד ההווה הופך למושג החמקמק ביותר שקיים. אמריקה של רייגן (שהיה מעריץ גדול של הסרטים) נזכרה באמריקה בנוסטלגיה באמריקה של אייזנהאואר - בעוד אמריקה הדמיונית של 2015 התייחסה לאמריקה של 1985 כמקום בו הכל השתבש. זו אמירה מקסימה על הטבע האנושי - להסתכל אחורה על כמה טוב היה, ולפספס את המקום הנפלא שאנחנו נמצאים בו כרגע.

סצנת "המרדף" נגד השעון בנשף של "בחזרה לעתיד"

מיצג אמנות חזותי // "התמונות האחרונות" - טרבור פגלן

האמן השנוי במחלוקת טרבור פגלן לקח על עצמו את המשימה לשמר את מאה התמונות האחרונות של האנושות במסלול קבוע סביב כדור הארץ. התמונות נחרטו בשחור לבן על גבי דיסק ונאטמו בתוך מיכל מצופה בזהב טהור. בשנת 2012 "התערוכה" שוגרה לחלל, שם היא נעה סביב כדור הארץ במסלול מעגלי יציב, בגובה בו מתאזנים כוחות הכבידה והכוחות הצנטריפטליים. המטרה פה היא בעיקר סמלית: כל עוד כדור הארץ מתקיים, יש לתערוכה סביב מה לחוג. יוצרי המיצג עצמו העידו שהמטרה היא לשמור את התמונות עבור כל מי שיהיה מעוניין בהם, "כל עוד השמש קיימת". במילים אחרות: זו מתנה לחייזרים או לבני אדם שיישבו את החלל החיצון לאחר שכדור הארץ יפסיק להתקיים.

100 התמונות שנבחרו למיצג שונות ומגוונות, כאשר ספר שליווה את שיגור התערוכה לחלל הסביר את הבחירה המשונה בחלק מהתמונות. "המטרה היא להסביר במאה תמונות לדורות עתידיים של צורות חיים איך נראתה האנושות", הסביר פגלן. בין השאר יש שם תמונה של ילדים שרואים בפעם הראשונה את הים, תמונת תקריב של מוחו של טרוצקי, ילדים יפנים-אמריקנים במחנה ריכוז אמריקני, תמונות מתוך זוועות תעשיית הבשר, תמונת לילה של טוקיו, תמונה מתוך בניית סכר הובר וגם יצירות אמנות מפורסמות, כמו הציור "הגל הגדול" של קצושיקה הוקוסאי. הבחירות נראות שרירותיות, אך למעשה הן תוצאה של מחקר ארוך שנעשה על ידי הצוות של פגלן מול מדענים, אנשי חינוך ואמנים משלל תחומים. "האנושות היא לא משהו יציב שאפשר לצלם תמונה שלו", הסביר פגלן, "אם התוצאה נראית מבלבלת, אולי זה בגלל שאנחנו מסתכלים קרוב מדי".

ספר ילדים // "פו הדב" - א. א. מילן

האמת שלקרוא ל"פו הדב" ספר ילדים זה חטא. אין פלא שעשרות שנים אחרי שיצא לאור אנשים עדיין מוצאים משמעויות פילוסופיות ורוחניות בין השורות של הבובה-שיש-לה-מעט-בראש. אלא שהסיבה להצלחה הגדולה של "ויני הפו", כפי שהוא נקרא במקור, פשוט בהרבה - הוא פשוט ספר הילדים המושלם, שאין רגע גם בחיי מבוגר שלא מתאים לקרוא בו. מדובר בספר על יחסים, וחברויות, ואנשים בעלי אישיות שונה ומשונה. זה בכלל לא משנה שמדובר בקנגרו, ינשוף וחמור - מה שחשוב זה שבסופו של דבר כולם יכולים לחיות ביחד, כולם משלימים אחד את השני, וכולם חברי טובים.

פו הדב חי בשלום עם עצמו. הוא שמן, נמוך ודי מטומטם - והוא גאה בזה, מכיוון שהוא יודע שהתכונות האלה לא מגדירות את מי שהוא, ולא מונעות ממנו לאהוב את עצמו. המסר הפשוט הזה חשוב, וגם לא מובן מאליו. בני אדם, בעיקר מבוגרים (שלא נמצאים כלל בספר) יכולים להיות מאוד שיפוטיים, והמסר של "פו" פשוט - כל עוד תהיה שלם עם מי שאתה בפנים, ותחיה כל יום כאילו הוא האחרון, תוכל להגיע רחוק בחיים.

הספר נכתב ב-1926 אבל כשמתחילים לקרוא בו קשה להאמין שהוא לא נכתב במאה ה-21. האנגלית קולחת, הסיפורים מרגישים טריים והשנינות לחלוטין עומדת במבחן הזמן. זה יהיה נכון גם עוד מאה שנים. גם עוד אלף. כל עוד יש מכונות דפוס בעולם, אנשים ימשיכו להדפיס את "פו הדב", וילדים ימשיכו לקרוא בו.

תשכחו מהגרסה של דיסני, האיורים המקוריים מהספר כבר הפכו לבול רשמי באנגליה (צילום: ShutterStock)

אלבום מוזיקה // "האלבום הלבן" - הביטלס

הביטלס כבר הייתה הלהקה הגדולה בעולם. אחרי הוצאת האלבום "סרג'נט פפר" לא היה מישהו שיכול היה לערער על העובדה הזאת. אלא שעם ההצלחה הגדולה, הגיעו המשברים בתוך הלהקה. "ארבעת המופלאים" החליטו לנסות לשנות את הנוף וטסו יחד להודו לנופש רוחני אצל המהרישי. "ישבנו על הדשא מול ההרים, אכלנו אוכל צמחוני עלוב, וכתבנו מלא שירים", הסביר ג'ון לנון בדיעבד.

הם חזרו יחד ללונדון עם הרבה יותר מדי שירים, כאשר כל אחד מחברי הלהקה התחיל לעבוד על השירים שהוא כתב בנפרד. הם כבר לא היו "להקה", הם הפכו לאוגדה מוזיקלית בלתי מנוצחת. התוצאה הייתה אלבום כפול, שופע בכמה מהלהיטים הגדולים ביותר שאי פעם נכתבו. עידן הפלייליסטים ומוזיקת האינטסנט של ימינו לא מסוגל בכלל לקלוט יצירה כל כך גדולה ועמוקה. יש שם את הגיטרה שלא מפסיקה לייבב של אריק קלפטון, את "ג'וליה" העצוב שג'ון לנון כתב לאמא שלו, את "הלטר סקלטר" שניבא את עליית המטאל ואפילו שיר קאנטרי חמוד של רינגו.

הם לא טרחו לתת שם לאלבום, או אפילו לשים תמונה על כריכת התקליט. האלבום נקרא בפשטות "הביטלס", אך השם הבלתי רשמי "האלבום הלבן" תפס בציבור. כשנטען שהאלבום ארוך מדי וניתן היה להוציא אותו בשני חלקים, הגיב פול מקרטני בנחרצות: "זה היה אלבום מצוין. הוא נמכר טוב. זה 'האלבום הלבן' המזדיין של הביטלס. תסתמו את הפה". החייזרים שימצאו אותו פה בוודאי יסכימו.

מחזמר // "המילטון" - לין מנואל מירנדה

קשה לשים את היד על מה בדיוק הופך את "המילטון" לאירוע הבמה המושלם, ובכלל ליצירת האמנות העמוקה והחשובה של המאה ה-21. זו המוזיקה המדהימה והקליטה לצד המילים החריפות והגאוניות של לין מנואל מירנדה, ברור - מספר השיא של 16 מועמדויות לפרסי טוני עומד בפני עצמו - אבל זה גם הרבה יותר מזה.

היצירה הצעירה ביותר בקפסולת הזמן שלנו יצאה לאור סך הכל לפני חמש שנים, ועשתה את הדרך מברודווי ללב של מיליוני אמריקנים - ומשם לשאר העולם. קשה להאמין שיצירה שבוצעה לראשונה מול קהל ב-2015 כבר נחשבת למיתולוגית, אבל השילוב של הסיפור הבלתי ייאמן של היתום מהקאריביים שהפך לאחד האנשים החשובים בתולדות האומה האמריקנית הוא סיפור אנושי כל כך סוחף (וכולל בתוכו, בין השאר, את סקנדל הסקס הפוליטי הראשון בהיסטוריה).

"המילטון" גרם לצעירים להתעניין בהיסטוריה, ולמבוגרים להתאהב בהיפ הופ. השילוב של שחקנים שחורים ולטינים בתפקידים של האבות המייסדית ההו-כה-לבנים של אמריקה נשמע מופרך על הנייר, אבל התוצאה כל כך זורמת ומכילה שקשה להאמין שאף אחד לא חשב על זה קודם. העבר של אמריקה מלא בפיסות אפלות ולא מעוררות גאווה, המילטון מציג סיפור מיתולוגי עם מסר לעתיד. ובכלל, כיף לדעת שבסופו של דבר, אנשים גדולים זוכים לתהילה, גם אם היא מגיעה מאות שנים אחרים מותם.

הזוג מישל וברק אובמה מציגים את "המילטון" בטקס פרסי הטוני

מוזיקה קלאסית // הסימפוניה התשיעית - לודוויג ואן בטהובן

יש יצירות קלאסיות מורכבות יותר, עמוקות יותר ובוגרות יותר - אבל בתולדות המוזיקה המערבית לא הייתה סימפוניה עוצמתית יותר. "הסימפוניה שתקבור את כל הסימפוניות", כפי שכינו אותה בוינה כשהוצגה לראשונה ב-1824. בטהובן היה גאון כמעט כמו שהוא היה משוגע, והוא החל לאבד את שמיעתו וצלל אט אט לדיכאון עמוק. היצירה האחרונה שכתב הפכה גם למזוהה ביותר עמו, ונחשבת כיום לאחת מיצירות המוזיקה המנוגנות ביותר בהיסטוריה של המין האנושי.

הדבר שייחד במקור את הסימפוניה התשיעית היה קטע השירה המפתיע שהגיע לקראת סיום הפרק הרביעי. מקהלה גדולה, לצד ארבעה סולנים, שרים את מילות הפואמה "האודה לשמחה" של פרידריך שילר, עם תוספות של בטהובן עצמו. זו הייתה הפעם הראשונה בה סימפוניה של מלחין בעל שם נתנה לקול האנושי תנאי פתיחה שווים לכלי הנגינה עצמם. מילות הפואמה, שמדברת על אחווה אנושית אוניברסלית, מצליחות לרגש בכל שפה.

כישרון, גאונות והפרעות נפשיות הם תכונות שמשתלבות יפה לאורך ההיסטוריה האנושית, אך בשום מקום השילוב הזה לא היה יפה כל כך כמו אצל בטהובן. מיטיבי לכת יתרשמו גם מהגרסה האפילו מטורפת יותר, בעיבוד האלקטרוני של וונדי קרלוס מתוך פסקול הסרט "תפוז מכני" של סטנלי קובריק.

ציור // "מוזגת החלב" - יאן ורמיר

היצירה העתיקה ביותר ברשימה שלנו היא "מוזגת החלב" של הצייר ההולנדי יאן ורמיר. ישנם ציורים ריאליסטיים מפורסמים יותר, למשל "המונה ליזה" של לאונרדו דה וינצ'י, ולמעשה זו אפילו לא היצירה המפורסמת ביותר של ורמיר עצמו - שמוכר כיום בעיקר בזכות "נערה עם עגיל פנינה".

ואמנם, מדובר ביצירת מופת שיש בה הרבה מעבר למה שרואים במבט הראשון. האור הטבעי שנכנס דרך הסדק בחלון בקו אלכסוני, שכמו נשפך ומאיר את הפעולה היומיומית הפשוטה של האישה העובדת בתמונה. האיזון שבין השטחים המוארים למוצלים, כמו גם המרקם הטבעי של הניואנסים, הם שהופכים את הציור הזה לאחד המרתקים בהיסטוריה. החלון שזקוק לניקוי, הרצפה שדורשת ספונג'ה, הקיר שצריך שפכטל דחוף ואפילו הפרטים הקטנים ביותר כמו ציורי הקופידון על אריחי הרצפה. כל אלה באים להדגיש את החלק המרכזי של היצירה - האישה ששופכת חלב לתוך כד. כמו המבט של המונה ליזה שעוקב אחרינו במבטו, כך גם תנועת המזיגה, וזרימת החלב, הוקפאה בזמן על ידי האמן - ומצד שני היא לעולם ממשיך להתקיים.

הציור הפך להשראה לאחד השירים הכי יפים שכתבה המשוררת הפולנית ויסלבה שימברוסקה, שגם לו יש מקום בקפסולת הזמן שלנו:

כל עוד שאישה זו מהריקסמוזיאום
יוצקת יום אחר יום
מהכד אל הקערה
בשקט ובריכוז מצויירים
העולם אינו ראוי
לסוף העולם.

סדרה // עמוק באדמה (יוצר: אלן בול)

תאמרו ש"הסופרנוס" אפית יותר, "הסמויה" ריאליסטית יותר ו"משחקי הכס" כיפית יותר. אתם צודקים. אבל יש סדרה שמתאימה יותר להכרה בסוף העולם מאשר הסדרה שכל פרק שלה נפתח עם רגע מוות של אדם אחר?

המוות מציץ על משפחת פישר מכל פינה. זה טבעי כשהם מנהלים בית לוויות בביתם. החיים שלהם עוברים בצער לא רב וביגון לא קודר בין לוויה ללוויה, כולל של בני המשפחה עצמה. מנהגי אבלות הופכים לשגרתיים אצלם, טבעיים כל כך. המוות הוא חלק מהיום שלהם כמו שסחלבים הם חלק מהיום של בעל חנות פרחים.

ובכל זאת, הסדרה של אלן בול היא הכל חוץ מאפלה. זו דרמה משפחתית שחודרת עמוק אל טבע האדם, ומציבה זרקור על הדבר היחיד שמשותף לכולנו - הסוף הבלתי נמנע, וחוסר הידיעה של מה שמחכה אחריו. הפרק האחרון של הסדרה, שרבים מחשיבים לפרק הסיום הטוב ביותר של סדרה אי פעם, שכלל את הרעיון לפיו פרק סיום צריך להוות את הקרשנדו של היצירה כולה, ולא רק להציג את דמדומי גסיסתה. ספוילר: בדיוק כמו במציאות, כולם מתים - והעולם ממשיך.

הסוף הטוב ביותר לסדרה? לא נכחיש

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully