אבל מה המשמעות של כל זה, אחי?

קראו לה המאה הפרמקולוגית, קראו לה ה-21, מה שבטוח הוא שבעשור שאחרי הניינטיז, "טריינספוטינג", וברמה הלוקאלית גם "פצצות בדרך לסוף העולם", סרטי הסמים הולכים להפוך לז'אנר שלם, עם סמלים מזוהים, סלנג מדובר ותודעה ויזואלית מיוחדת. ל"אקסטזי", לכן, היו ההזדמנות והאתגר להיות אחד הסרטים הראשונים של הז'אנר הזה, "סרט סמים של שנות האלפיים", כזה שהנחת הבסיס - קבוצה הולכת וגדלה של צעירים בעולם מבלה את סופי השבוע שלה בעידוד כימיקלי - ברורה לו ומשמשת רק רקע (סט-אפ) לסיפור האמיתי. באתגר הזה "אקסטזי" נכשל בגדול.

"אקסטזי" ("Human Traffic" במקור. מדובר בעוד עבודה נפלאה של מתרגמי הסרטים), סוג של "אמריקן פאי" על ספידים, נפתח עם הרבה קיטור. כמה מונולוגים "דלוקים", הצגת גיבורים שנונה והרבה צבעוניות בסגנון בוגי. התחושה האופורית המתקבלת תתמוסס כ-15 דקות מאוחר יותר, כשתבינו שלא מדובר בסגנון אקספוזיציוני מיוחד אלא ביותר משעה של "עשיית רוח" משעממת. כך, במקום לקבל את הכבוד כסרט המתייחס לאזור הסמים (סמי המסיבות, במקרה הנוכחי) כבית מכורתו, הופך "אקסטזי" לסרט החנונים האולטימטיבי - מתלהב, מכיל צילומי מסיבה מוארים מדי ולא ריאליסטיים, רומן בלירה וחצי (שטרלינג) וכמה מונולוגים קלישאתיים על הנוער של היום.

זה סרט שמזכיר בעיקר את אותם חביבים המרגישים צורך להשתייך לעדר המסיבתי ומצטיידים דרך קבע בבקבוק מינרלים וחיוך, זאת ללא צידוק כימיקלי, ולו רק חצי צידוק (ואני לא מדבר על חצי בפרילנד, זו תמה אחרת לגמרי). אם פעם היתה תעשיית הקולנוע העולמית מייצרת מאות מערבונים חסרי תוכן (בערך מאה כאלה על כל יצירה של פורד או פקינפה), ואחר כך הגיע תורם של סרטי הבלשים (ה"פילם נואר"), היום הגיע הזמן להכיר את הזרם החדש של זבל עם סגנון - סרטי הסמים (אפשר כבר להוסיף לז'אנר את "גו" משנה שעברה).

את ג'סטין קריגן, במאי ותסריטאי "אקסטזי", אני שולח לאי בודד עם קלטת של "איזי ריידר". אמנם לא מדובר בטכנואידים, ואני לא בטוח שפונדה והופר הצ'חצ'חים היו עוברים סלקציה ב"גייטקראשר", אבל לפחות את הסמים שלהם הם לקחו עם אמירה.