המגלמת

בשבוע שעבר עלתה לשידור "זהות – עם אילנה דיין", רצועה יומית של סרטי תעודה העוסקים בנושאי זהות יהודית וישראלית. צפיתי בשלוש תוכניות ולא ממש הבנתי את האילנה דיין של כל העניין. דיין מופיעה בתחילת התוכנית, ובמשך שלוש-ארבע דקות היא מגישה תקציר של אירועי הסרט. לאחר מכן היא חוזרת בסיומו. את סך כל הנוכחות שלה כדמות שאמורה לאפיין במידה רבה את כל המעמד הזה, ניתן לסכם כך: "במרכז התוכנית...הנה סרטם של...עד כאן להפעם, להתראות".

דיין נמצאת כאן בתפקיד מינורי לחלוטין, אין לה שום נגיעה לתכנים של "זהות", אבל היא זוכה לכך שהקרדיט שלה יהיה הבבואה של כל מה שהתוכנית מייצגת. מי שמרגיש שדוחפים לו את שמה של אילנה דיין בכדי לשוות לרצועת השידור הזאת פלאברה של כובד ראש (וזאת מבלי להתייחס לתכנים עצמם), צודק לחלוטין – הטרייד מארק של דיין הוא הרצינות התהומית. שירבוב שמה למסגרות טלוויזיוניות שונות הוא ערובה לכך שכאשר אתם צופים בתוכנית שדיין מגישה, הרי שאתם יכולים להיות בטוחים שהגעתם לגן עדן של עיתונות דוקומנטרית חוקרת ורצינית. כל זאת בתנאי שאתם זוכרים שדיין מגישה לכם את העיתונות הזאת, לא עושה אותה.

אמש צפיתי ב"עובדה – עם אילנה דיין" ושוב שמתי לב שלמרות שהתוכנית מזוהה באופן אבסולוטי עם דמותה, הרי שדיין בסך הכל מפציעה בתחילתה, מבקרת באמצעה ומקנחת את סופה. את תרומתה של דיין למהלך התוכנית ניתן לתמצת כך: "סרטו של...אחרי הפרסומות...מיד אחרינו". לעיתים, כך מספרים לי, דיין מראיינת אורחים ושואלת אותם שאלות קשות. היא אמנם גם נושאת דברי פרשנות בכל תוכנית, אבל הם אינם שופכים אור על התוכן, אלא רק משמשים ככלי אבחון סמנטיים, כך שבסופו של דבר זה כל הסיפור – דיין היא האיה של השירלי של האקטואליה הקשה.

מדוע בכל זאת נחשבת אילנה דיין לאוטוריטה תקשורתית במקומותינו, מהיכן היא שואבת את מקור הסמכות הציבורית שלה? הכל לחלוטין עניין של חזות. לדיין יש קול יחסית נמוך, היא תמיד לובשת חליפות כהות ויש לה תספורת לא אופנתית. דיין גם יודעת להיישיר מבט רציני למצלמה, יש לה חיוך אירוני ותנועות הידיים שלה מעידות על כך שהיא יודעת על מה היא מדברת. כאשר היא מגישה מהדורת חדשות מיוחדת היא מסוגלת להנמיך את טון הדיבור שלה כך שהצופים בבית יבינו מיד שמשהו נורא קרה.

כל אלו הם סימבולים מוסכמים לכך שבפנינו עומדת אשת אקטואליה בסטטוס אחושלוקי. כמובן שחלק מהמאפיינים החיצוניים של דיין נתפסים כגבריים ואולי כך ניתן להסביר כיצד דיין מצליחה לחדור בהצלחה את ההגמוניה הזכרית של סוקניק, איילון, אברמוביץ' וכו'. זאת אומרת שעל ידי כך שדיין מעמעמת את הנשיות שלה, היא מצליחה לבסס את עצמה בתור אשת חדשות בעלת סמכות. אילנה דיין היא אחד מהנכסים הגדולים של שידורי החדשות בישראל, לא בגלל שהיא מפגינה את כישוריה כעיתונאית או אינטלקטואלית (זה לא אומר שאין לה אותם ושהיא לא הפגינה אותם בעבר), אלא בגלל שהיא כל מה שאנחנו מדמים כשאנחנו חושבים על אישה שנושאת בתפקיד שלה. מעבר לכך היא לא חייבת לעשות משהו מיוחד.

וכך, בכל תוכנית שהיא מגישה, דיין בעצם מדגמנת את הדימוי של אשת החדשות. בערוץ השני, דיין היא חזות עצמה ולהיפך. הרושם שהיא מותירה ככזו, הוא תמצית העניין. את העבודה העיתונאית האמיתית יעשו אנשים אחרים.


* התוכנית משודרת בימים א'-ה' בשעות 15:30, 18:30 ו-23:00 בערוץ ההיסטוריה