האינדיבידואליסט

אם פנחס רוטנברג היה עוד בינינו, ודאי היה מרוצה מאוד מהסרט "איש החשמל". דמותו הקולנועית כטרוריסט יצרי מצד אחד וכאיש עסקים רודף ממון וכבוד מצד שני לא מייפה את דמותו בהיסטוריה המשוכתבת בדרך כלל של ארץ ישראל. הסרט לא מקל ולא מחניף לקהל, וכמו פנחס רוטנברג, ללא פשרות, כופה עלינו לקבל אותו בדרכו שלו.

עלילת הסרט מתרחשת בתחילת המאה שעברה ונעה בין זמנים שונים ובין מדינות רבות, כשהיא מלווה את רוטנברג הכריזמטי בעליות וברגעי השפל ומיטיבה לשקף את האובססיביות והדורסניות של דמותו. רוטנברג חולם להקים תחנת חשמל בישראל, הלא היא פלשתינה. בדרכו השנויה במחלוקת הוא סוחף אחריו אנשים רבים לתהומות קיצוניים. המטרה מקדשת את האמצעים, גם אם בדרך מאבדים כמעט הכל.

הסרט משחזר בצורה מדויקת את מראה ורוח התקופה. לבוש ומכוניות, גשרים לונדונים ורחובות מושלגים ברוסיה הקפואה. השפה מליצית, המשחק מעט מוגזם ותיאטרלי, והגינונים רחוקים וזרים; אבל כל המרכיבים ביחד חשובים ליצירת עולמו חסר הפשרות של פנחס רוטנברג. "איש החשמל" מתעקש להיות נאמן למציאות ולהיסטוריה, בלי הרבה שיאים דרמטיים ולגמרי בלי הומור. הסרט אינו מגויס לטובת הנוסטלגיה. אין כאן ניסיון לרתום את רוטנברג האינדיבידואליסט לאתוס הציוני. פעולותיו והחלטותיו נובעות משגעון גדלות, תאוות כוח וממון, ולא מתוך חזון ציוני. רוטנברג מתנכר ליישוב היהודי, והם מצידם מסתייגים ממנו. זהו סיכון מעורר הערכה להפיץ סרט שכזה בתקופה בה הלאומיות רעבה לחיזוקים.

מנשה נוי בונה בהצלחה דמות מורכבת ורבת עוצמה, ואיילת זורר מפגינה יכולת משחק אינטליגנטית בדמות נשית שמתפתחת בדיוק רב במהלך הסרט. כמתבקש מסרט היסטורי, יש כאן ניסיון לגייס שחקני משנה וניצבים רבים, אך התוצאה עדיין רחוקה מאפוסים הוליוודים מרשימים. הצילום ב"איש החשמל" אסתטי מאוד ומעט מיושן וסטטי, העריכה קולחת וצולחת בקלות את מעברי הזמן החדים. הסיפור מסופר ברצינות תהומית, לעתים טרחנית בפרטים, כמו סבא המספר את ההיסטוריה המשפחתית ומתעקש לדייק בעובדות. ולמרות זאת מצליח "איש החשמל" לרתק בחושפו בנאמנות ובכישרון עוד נתח מהפאזל המשונה שמרכיב את סיפור חיינו.