משהו מאוד מדאיג קרה. מדאיג יותר שאני לא זוכר מה זה היה

מי שתרגם את שם הסרט “Human Traffic" ל"אקסטזי" כנראה לא ממש מעודכן במהלכים האחרונים בעולם סמי הבילויים. יותר ויותר צרכנים של אותו כדור קסם זונחים אותו, בגלל הלכלוך, בגלל הדאונים, בגלל הזיכרון שנמחק, בגלל הקושי לשמוח בלעדיו. הוא עשה את שלו תרתי משמע. אבל כרגיל גדול הפער בין העולם המעשי לדימוי, וכרגיל תופעל ווולגריזציה במלאכת התרגום מאנגלית לעברית: צעירים, סמים, מסיבות – למה להשאיר מקום לדמיון? "אקסטזי" – צעיר, מגניב ומעודכן. זהו, שכבר לא כל כך.

בכלל נראה שהעיתוי של הקרנת "אקסטזי" בארץ מפוספס משהו. הסרט הוצג בבריטניה, שבה נוצר, במהלך 99' וסגר את עשור הקלאבינג המפואר. שנה וקצת אחרי דברים נראים קצת אחרת. בגיליון האחרון של ה"פייס", המגזין האולטימטיבי לניסוח טרנדים, הוקדש עמוד למגמה המתגבשת של נטישת המועדונים הגדולים וההמוניים לטובת מסיבות בפאבים די מעופשים, עם כמות קטנה בהרבה של מפזזים, בלי לבוש נוצץ, בלי התקשקשויות של שואו אוף, מעין חזרה לשורשים. לפני כשבועיים הצהיר ניק וורן, די.ג'יי מספיק נחשב, באתר של הNME”", שסצינת המועדונים בבריטניה הפכה מסחרית מדי והתקלקלה. אז אצלנו, כמובן, זה לא כזה קיצוני – המהפכה קרתה כאן מספיק שנים אחרי זאת הבריטית - ובכל זאת וורן החמיא לטעם האיכותי של הישראלים, אבל גם כאן הסצינה מספיק מקולקלת. בקיץ האחרון כל אחד הפך קלאבר, וחוץ מתופעת העדר, התנסחה תרבות המועדונים פחות מאנשים שעובדים בעבודות מסריחות כל השבוע ומתפרקים בסופו, ויותר מאנשים שבשבילם זה סמל סטטוס: לאיפה אני נכנס בחינם ולאיפה לא. המוזיקה? היא הפכה עניין משני לגמרי.

את תאוריית הפספוס או הדיליי אפשר להדגים באמצעות אירוע הקרנת הטרום בכורה, שאותו ניסו מאוד לבנות כמסיבה – הזמנות שמצורף אליהן כדור לבן קטן בשקיק, הדבקת מדבקות עם הכיתוב הנועז "אקסטזי" על חזות הנכנסים להקרנה, חלוקת "רד בול", אותו משקה אנרגיה באוש טעם, בחינם, המוזיקה ברמקולים, הזמנת פיגורות לילה, איחור מרשים בהתחלת ההקרנה בשביל המינגלינג הא-לה מסיבתי, ההפסקה המעושנת. למרות המאמצים מסיבה לא היתה שם, בקושי סרט.

ב"אקסטזי" יש קטעים מצחיקים, יש קטעים מאוד מצחיקים, יש קטעים מעוררי הזדהות, יש קטעים דביליים ויש יותר מדי קטעים סתם. אבל הבעיה המרכזית היא לא חוסר האחידות בין המרכיבים, אלא חסרונו של הדבק שאמור לחבר בין הקטעים, לעשות סדר במישמש של צעירים, מסיבות, סמים, עבודות מסריחות, אימפוטנציה, הורים בעייתיים, קנאה, מערכות יחסים מתסכלות ועוד היד נטויה. על רקע זה מובן הניסיון להתחמק מהדיון בסרט עצמו וההעדפה להתרכז בהקשר. אם זה היה סרט אמריקאי זה היה מזעזע, מידת הסלחנות מוקנית לו בשל היותו וולשי. החינניות, למרות הכל, היא בילט אין. אין כמו המשפט בסרט: "כל כך הרבה רעיונות, כל כך מעט זיכרון", לעורר הזדהות בקרב צרכני הסמים – ירוקים או כימיים – לדורותיהם. אין כמו פרפראזה עליו לסכם את הסרט: כל כך הרבה רעיונות, כל כך מעט סרט.