תכשיט

כן, ויוצאים עכשיו כל הזמן קאוורים, חלקם דוחים ממש. אבל ההיתקלות ברדיו עם הביצוע המגניש של קוב (חולם מלא) ל"אבאניבי" האירווזיוני, סחפה אותי להתוודעות עם האלבום שלו, שיצא ממש רק עכשיו. "הזמן מזיע" יצא לבד, בלי חברת תקליטים בגב (אבל עם הרבה התקשקשויות עם האנשים האלה), והוא אחד הדברים הטובים ביותר שקורים פה עכשיו, כך שכדאי להתעניין.

לקוב יש קול שנע בין כמה סקאלות. בין צרוד ודוקר לשקט ודקור, כשההשוואה המקומית היא לשילוב מוזר של ג'וני שועלי, ברי סחרוף, מאיר ואביתר בנאי, ואפילו קצת גלעד כהנא. הדיסק שלו עמוס למדי. הוא אוהב דיסטורשן, ממושמע לאהבה שלו לגיטרות, ויוצר אינדי-פולק'נרול-רוק חזק, כן, כבד ורועש, עם מנוחות. הוא מרגש, חווייתי ועושה דברים שלא עושים פה. הוא בכלל די מלך.

הטקסטים שלו עצמאיים ונכונים. הוא מציית לאידיאולוגיה מוזיקלית אחרת ושם זין, מבצע בעצמו הזרה שמאפשרת התקרבות, או הערכה. מעבר לזה, יש לקוב גם את הייחוד, שהוא בונוס לכל סינגר-סונגרייטר. הוא אחד הנספחים הממשיים לסיפור העצוב של תעשיית המוזיקה בארץ. אלבום שהתעכב יותר מדי, שעלה יותר מדי, שימכור מעט מדי – והוא חיוני כמו כשרק תבשיל רוק גיטרות שונה ומעולה יכול להיות. תאמינו לבייצעל'ך של דוד שלכם.


* קוב – "הזמן מזיע", קוצ'י רקורדס