ביוני 1969, חודשיים לפני פסטיבל וודסטוק, ילדי הפרחים באמריקה חגגו את תנועת האהבה החופשית - אבל בעוד עולם המוזיקה קידם סקס, סמים ורוקנ'רול, הוליווד הייתה עדיין בהרבה מובנים הברומטר השמרני יותר של ארה"ב. על רקע התקופה המרגשת הזאת יצא לאקרנים הסרט "צ'סטיטי" בכיכובה של הזמרת שר, לפי תסריט של בעלה דאז סוני בונו. הסרט תיאר את מסעה של היפית צעירה, שעושה את דרכה ברחבי ארצות הברית בטרמפים בחיפוש אחר משמעות החיים. את השם "צ'סטיטי" היא בחרה לעצמה, כדי להדגיש לזרים שהיא אישה צנועה, בתולית וטהורה. במהלך הסרט אנחנו מגלים שהיא גם - שומו שמיים - ביסקסואלית. סוני ושר השקיעו את כל הונם ומשכנו את הבית המשותף שלהם כדי להפיק את הסרט - שנכשל בקופות. לא ברור אם הכישלון נבע בגלל שאמריקה עדיין לא הייתה מוכנה לסרט עם דמות ראשית ביסקסואלית, או פשוט כי הוא סרט די גרוע, אבל שר (שהמשחק שלה דווקא קיבל הרבה מחמאות) נמנעה מלהופיע בסרטים במשך 13 שנים לאחר הכישלון. בצד החיובי, הכוכבת הגדולה נכנסה להיריון במהלך צילומי הסרט. סוני ושר החליטו לקרוא לצאצא המשותף היחיד שלהם בשם צ'סטיטי.
למרות שהפכה במרוצת השנים ל"גיי אייקון", שר עצמה לא קיבלה יפה בהתחלה את היציאה מהארון של פרי בטנה, אך בהמשך הסבירה שלמרות שהיא "לא מבינה את זה", האהבה שלה למשפחתה גדולה מהכל. בשנת 2010, לאחר שסיים את התהליך לשינוי המין והפך "רשמית" לגבר - בנה של שר (ששינה חוקית את שמו לצ'אז) הפך לאחד הקולות הבולטים בעד זכויות טרנסים בארה"ב, ובכלל. עשור אחרי, צ'אז בונו רושם עוד נקודה ציון לזכות הקהילה הטרנסית (ככל הנראה המיעוט שסובל מהכי הרבה אלימות בעולם) כשהוא משתתף בתוכנית קומית בתור גבר טרנסקסואל עם פין ענק שמכניס אותו לצרות. זה כולל סצנת עירום חלקי שבה ניתן להבחין בצלקת באזור החזה של צ'אז, ומרוב שסצנת הסלפסטיק הזאת קורעת מצחוק, כמעט קשה לשים לב שמדובר באחד מהרגעים האמיצים והמכוננים בתולדות הטלוויזיה, לא פחות. אבל האמת? מהפרק ה-100 של "תרגיע" לא ציפינו לפחות.
לארי דיוויד יכול להתגאות, ובצדק, על שהיה חתום על פרק התחרות המיתולוגי של "סיינפלד", שם לראשונה עלה הנושא של אוננות ברשת טלוויזיה ארצית. בזמנו, הדרך של לארי להביא את הפרק השנוי במחלוקת לשידור הייתה לא להזכיר בשום דרך את נושא האוננות בצורה ישירה, אלא רק עקיפה ("האם אתה עדיין שליט הממלכה שלך?"). 28 שנים עברו מאז, ולארי דיוויד פועל בזירה שונה לחלוטין. רשת HBO נותנת לו חופש מקסימלי, אבל מצד שני הוא פועל בתוך מגבלות ה-PC. הבחירה שלו ללהק שחקן טרנסג'דר כדי לגלם דמות של טרנסג'נדר היא הדבר הנכון והמתקדם לעשות. והנה, סדרת מיינסטרים אמריקאית, מראה בנונשלנט דמות של גבר טרנס מתפשט במלתחות גברים בלי שאף אחד עושה מזה עניין מיוחד. זה אמור להיות המובן מאליו, השנה היא 2020 במקרה ששכחתם, אבל העובדה שהסצנה הזאת עוברת בנונשלנט בפרק, וגם מניעה את הקו העלילתי המרכזי שלו, היא תזכורת חשובה: זו לא חוכמה לצחוק על דברים שאסור לצחוק עליהם, החוכמה היא להבהיר שכל מה שמותר לצחוק עליו הוא נורמלי.
האומץ לומר את האמת מעולם לא היה מצחיק יותר
העונה העשירית של "תרגיע", שהגיעה השבוע לסיומה, הייתה בדיוק התרופה שהרופא רשם למצב העצוב בו העולם שלנו נמצא בו. עשרה פרקים שהיו רחוקים משלמות, אבל כולם היוו אתנחתא קומית מבריקה מהטירוף שסובב את חיינו בתקופה האחרונה.
הרבה מקווי העלילה של הסדרה הפכו להיות מוכרים מדי, וצופים ותיקים של "סיינפלד" ו"תרגיע" הרגישו לא פעם שהבדיחות מרגישות ממוחזרות ועצלות. שוב מטוס פרטי שצריך לעשות נחיתת חירום באמצע הדרך? שוב דמות של "ממציא" מסקרנת את לארי? שוב כלב מגלה נטיות גזעניות? כן, כבר ראינו את הכל. בפעם הקודמת זה היה רועה גרמני שנובח על שחורים, והפעם זה רועה גרמני שתוקף יהודים ונרגע רק כשצועקים לו "הייל היטלר". אבל בחייאת, למי אכפת? זה עדיין קורע מצחוק.
גם אם לא הייתה מאוזנת מספיק, העונה סיפקה כמה מהרגעים הגדולים שלארי דיוויד אי פעם כתב - וכשמדובר בכותב של הסיטקום הגדול בכל הזמנים (אוי מעריצי "חברים", תתבגרו כבר), זה אומר משהו. היו שם רגעים הזויים כמו שבירת מקל הסלפי האקראית בפרק הראשון או ההתעסקות בדמיון של ג'ף להארווי ויינשטיין, אבל הייתה שם גם סאטירה על תנועת ה-MeToo שלאף אחד אחר לא היה אומץ לכתוב. לעתים נדירות אומץ מתורגם להומור, לארי דיוויד הוא היוצא מן הכלל.
וכמובן שאי אפשר בלי אבחנות חברתיות שאף אחד אחר לא שם לב אליהם (איך באמת עובדי דוכנים הולכים לשירותים?), ואפילו אמירה פוליטית שנונה עם השיטה להרחיק ממך אנשים על ידי התחזות לתומך טראמפ.
לצד הקאסט הקבוע המבריק כתמיד, בלטו הפעם גם הכוכבים האורחים, שהיו נוצצים מאי פעם. לאחר מותו של השחקן בוב איינשטיין, שגילם את דמותו של מרטי פנקהאוזר, הצטרף לסדרה וינס ווהן בתור האחיין שלו; סולן "קולדפליי" כריס מרטין, בתפקיד עצמו, שנעלב כי לארי לא נשאר להופעה שלו; ג'יין קרקובסקי שמגלמת אלמנה עם ואגינה קסומה; ג'ון האם (בתפקיד ראוי לאמי) מתכונן לגלם את דמותו של לארי בסרט; טימותי אוליפנט בתפקיד מיקי שכולם אוהבים; פרד ארמיסן בתפקיד נכה טוב לב שמשאיל ללארי את תו הנכה שלו לרכב; קלייב אואן שלא מתרשם מהתשואות של לארי ונופל ברשתה של איילה פישר, שמגלמת "בכיינית מקצועית".
ואז הגיע פרק הסיום שהתעלה על כולם. זה מתחיל עם סגמנט חדשותי בו מסופר על ההשפעה של לארי דיוויד על מספר סלבריטאים מקומיים. ג'ונה היל פורש מעסקי המשחק כדי לפתוח מעדנייה ("כל אדם שנכנס פה לחנות הוא כמו פסל אוסקר אנושי קטן"), שון פן פותח חנות לציפורים אקזוטיות (ייתכן כי שון פן מעיד על עצמו שאף פעם לא הייתה לו "אישיות זן" היא השורה המצחיקה ביותר שלארי דיוויד אי פעם כתב) וגם מילה קוניס מחליטה למוטט עסק משפחתי בגלל שהשעון שלה איחר בכמה דקות.
הפרק מצליח לאחד כמה מהרגעים היותר משונים של העונה לכדי קתרזיס מושלם שבו כל הדברים מתחברים. זה לא היה אלגנטי מדי, וקשה להגיד שהסוף לא היה צפוי - אבל גם קשה היה לא להיקרע מצחוק מהדרך. אפשר היה לראות מקילומטר שכוס הקפה המתחממת של הממציא האנטישמי הולכת לסבך את לארי בצרות, אבל אף אחד לא יכול היה לצפות לזה שבנו הטרנסג'נדר של מרטי פנקהאוזר יהיה זה שיחריב את חייו של לארי - באמצעות הפין המפלצתי שלו. זה סיום כל כך הולם לעונה, בה לארי התנהג כמו שמוק ענק, אפילו יותר מהרגיל (שלא לומר: שמו-הוק) - ומה שבסוף הפיל אותו היה, ובכן, שמוק ענק.
בקטנה
העובדה שחלק מהאסון הגדול שנוחת על לארי בסיום העונה קשור לאובססיה שלו לאלכוג'ל - קטע שנכתב מן הסתם הרבה לפני שהפך למוצר הכי מבוקש עלי אדמות - הייתה תזכורת לכמה שהעולם הוא מקום מצחיק ואבסורדי, למרות הכל. כדאי לשמור עליו, ולו בשביל האפשרות שנזכה לראות את העונה ה-11 של הסדרה הנפלאה הזאת.