פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כדי להיזכר איך נראה כאב אישי אמיתי בעידן טרום-הקורונה, מומלץ לקרוא את זה

      "היסטוריה של אלימות", הספר השני של אדואר לואי, עוסק באומץ באונס הברוטאלי שעבר בידי גבר אחר. זה אחד מהרומנים האוטוביוגרפיים הנוקבים ביותר שראו אור בעשורים האחרונים, וגם אם הוא איטי מעט בתחילתו - ההמשך שלו מטלטל ומלא-עוצמה

      השבועות האחרונים מייצרים תחושה של סוף העולם. באופן מפתיע במהירותו ומהיר במפתיעותו, הפכנו לכתם שחור בציר הזמן, כזה שידברו עליו בעתיד בשיעורי היסטוריה. מספר הגופות בעולם גדל בקצב מפחיד ועמו האמפתיה ותחושת הסולידריות האנושית. ארצות הברית כמוה כאויבת המושבעת איראן, ישראל ושכנותיה העוינות פתאום נמצאות באותה סירה.

      אלא שלאסונות קולוסאליים יש גם צד אחר: הם משכיחים את כאבו של היחיד. הרי אסון הומניטרי המוני מסתיר את ההתבוננות על האינדיבידואל. כדי לגלות ולהיזכר איך נראה כאב אישי אמיתי בעידן טרום-הקורונה, מומלץ לקרוא את "היסטוריה של אלימות", הספר השני של אדואר לואי שתורגם לעברית אחרי "הסוף של אדי", בתרגומה המצוין של רמה איילון.

      לא ברור אם מקור ההשראה של "היסטוריה של אלימות" הוא הסרט של דיוויד קרוננברג מ-2005 הנושא שם זה, שהרי אין קשר בין הסיפורים עצמם. כמו "הסוף של אדי", גם פה מדובר ברומן אוטוביוגרפי, אף שתחילה קשה להאמין בכך. מדוע קשה? אולי בגלל חוסר היכולת לקבל את העובדה שלואי מצליח לשלב בין טרגדיה אישית לזווית התבוננות חיצונית. ברגעים מסוימים אתה פשוט חושב שמדובר במספר בדיוני כל-יודע ולא באדם אמיתי שעבר אונס ברוטאלי על ידי גבר אחר. כן, זה הסיפור פה. לואי, שב"הסוף של אדי" תיאר את החוויה הקשה של לגדול כנער הומוסקסואל בעיירה פרובינציאלית בצרפת, ברח ממנה לפריז בתקווה להגיע לנחלה. הבעיה היא שלעיר הגדולה יש סכנה משלה, והיכרות שלו עם גבר זר בערב חג המולד הסתיימה באונס ברוטאלי, בבדיקות משפילות בבית החולים, בחקירות מול שוטרים ובאחות שלא ממש מצליחה לגלות אמפתיה.

      כריכת הספר "היסטוריה של אלימות" מאת אדואר לואי (יח"צ , עם עובד)
      כריכת הספר "היסטוריה של אלימות" מאת אדואר לואי

      האספקט הבולט ביותר ברומן מבחינה עלילתית הוא ההתרכזות של לואי באונס עצמו. בדרך כלל תרחיש כל כך קיצוני כמו אונס פורץ החוצה למחוזות אחרים. ב"אלה היו השמים" מדהים סרחיו ביסיו עם משפט הפתיחה "כשהגעתי ראיתי שני גברים אונסים את אשתי", אבל הוא לא ממשיך לנבור בחוויה המטלטלת אלא פונה למחוזות אחרים, לטוב ולרע. פה לואי בונה את התרחשות האונס עצמו כמו סיפור מתח. על אף שאנחנו יודעים כבר בעמודים הראשונים מה קרה לפני ובעיקר מה קרה אחרי, את ה"במהלך" הוא משאיר לסוף, מציף את הרגשות אט-אט, עד שהוא מייצר תחושה אמיתית של ניכור מלווה באימה. מהסיבה הזאת היה לי קשה לצלוח את השליש הראשון, הסטטי יותר, של הספר, וכשפקחתי עיניים כבר הייתי לגמרי בתוכו, אפשר להגיד אפילו "תרתי משמע" ברמה הווירטואלית.

      כמו קורבנות אונס רבים, לואי מאשים בעיקר את עצמו, מנסה להתנקות רגשית ובעיקר פיזית. הוא גם מסביר היטב מדוע אותם גברים ובעיקר נשים מעדיפים שלא להתעמת שוב עם המקרה במשטרה, חוויה שתוארה בפי רבים כ"אונס שני". אלא שללואי יש סיבה אחרת, מיוחדת: חלק מהאשמים הם אתם - השוטרים, הקרובים, הרופאים, כל אלה שרוצים לדעת עוד ועוד. זה לא שהוא רוצה לשכוח, הוא דווקא כן רוצה לזכור את האונס הזה. החוויה שהוא עבר היא שלו והפשע האמיתי הוא לחלוק אותו עם כל העולם (מה שבהפוך על הפוך הוא עשה בכתיבת הספר): "הבנתי שיש סצנות מסוימות, דברים מסוימים, שאסור לי לומר אם ברצוני לזכור את כל מה שקרה, שיש דברים שאי אפשר לזכור אלא אם שוכחים, ושאם השוטרים מכריחים אותי להיזכר בהם, כי אז אותם בדיוק אשכח".

      אם זיהיתם בשורות הללו מאפיינים של תסמונת שטוקהולם, לא טעיתם. נראה שהדבר האחרון שלואי מעוניין בו הוא להסגיר את התוקף שלו, בן מיעוטים שהחלק הראשון בהיכרות שלהם היה קסום. לואי נזכר בערגה כיצד נפגשו ואפילו ברגעי השיא לא מפנה את האצבע לתוקפו (לא אגלה לכם יותר מזה, רק תזכרו "אפרסק"). יותר מכך, הוא כועס על השוטרים כשהוא מזהה גזענות שלהם כלפי התוקף. ככלל, כל מי שסביבו פולש לסיפור שלו ומעוות אותו, אבל התוקף הזה הוא שלו. רק שלו.

      האומץ של לואי, שניכר כבר ב"הסוף של אדי", מתפזר לכל עבר ורסיסיו יגיעו אליכם בהמוניהם גם "בהיסטוריה של אלימות", מהרומנים האוטוביוגרפיים הנוקבים ביותר שראו אור בעשורים האחרונים. גם אם הוא איטי עבורכם בהתחלה, תנו לו צ'אנס - זה ישתלם.


      עם עובד, 185 עמודים / תרגום: רמה איילון