פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כוכבת הפופ החמה של הרגע התפרקה בבכי מול כולם, והיתה לה סיבה טובה

      האלבום החדש של דואה ליפה מבשר שהיא יכולה להתפתח לקיילי או מדונה של דורנו, וזה של הוויקנד מבהיר למה כולם אוהבים אותו. אבל גם שני האלבומים האלה לא מצליחים לאושש את תעשיית המוזיקה מנזקי הקורונה. לא פלא שליפה בכתה מול כל העולם

      דואה ליפה (יח"צ , לב גרופ מדיה)
      נכנעה לקורונה - ולפיראטים. דואה ליפה (צילום: יח"צ)

      בתחילת חודש מרץ, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון עוד התנהלו כאילו הכל כרגיל. לעומת זאת, חברות פרטיות החלו לנקוט באמצעי זהירות. העובדים של חברת התקליטים וורנר מיוזיק, למשל, התחילו לעבוד מהבית. בעידן האינטרנט, בו נמצאת רוב המוזיקה כיום, זה לא היה אמור להוות בעיה - מה עוד שלוח ההפצות של החברה היה די רגוע. רק בתחילת אפריל תוזמנה ההפצה הבולטת הבאה שלהם - -"Future Nostalgia", אלבומה השני של הזמרת הבריטית דואה ליפה.

      אבל לעבודה מרחוק בעידן האינטרנט יש גם חסרונות. חומת האש של וורנר מיוזיק הפכה חדירה. מבלי שאפשר היה למנוע זאת, האקרים פרצו למחשבים של החברה ושחררו לעולם את כל השירים מהאלבום של ליפה, כמעט חודש לפני תאריך יציאתו.

      לאחר כמה שנים שבהם אלבומים בולטים לא דלפו לרשת, המקרה הזה השאיר את וורנר ואת הצוות שמנהל את ליפה חסרי אונים. סביב האלבום נבנה קמפיין שיווקי מוצלח של חמישה חודשים, שהיה אמור להגיע לשיאו בשבועיים הקרובים, עד יציאתו. בתוכנית היו, בין השאר, סינגל חדש, קליפ נוסף, הופעות, פרסומות, ראיונות והצפה ברשתות החברתיות.

      במקום זה, קיבלנו בתחילת השבוע שעבר את דואה ליפה עולה לשידור חי באינסטגרם, כשהיא בדמעות. הזמרת הסבירה שלנוכח המצב שנוצר, הפצת האלבום הוקדמה בשבועיים ליום שישי האחרון. ההחלטה התקבלה בגלל איבוד הכנסות מסיבי מהאזנה פיראטית לו.

      הבכי של דואה ליפה

      בעולם שבו האלגוריתם שולט בהרגלי ההאזנה, ברור שהשבועיים האלו ישפיעו בטווח הארוך על הצלחת האלבום. הבנייה של שני הסיגלים הראשונים מתוכו, "Don't Start Now" שיצא בנובמבר ו"Physical" שיצא בינואר, היתה כל כך הדרגתית ומוצלחת, שמובן היה שהפצת האלבום היתה אמורה להוות את הפיק של כל האסטרטגיה השיווקית הזאת. מרגע שהסינגל הראשון יצא, כל שבועיים טפטפו לנו עוד סוכרייה שקשורה לליפה. פעם זה קליפ, פעם זה שיר מהאלבום, פעם ריאיון וכיוצא בכך. אפילו קיבלנו מהמוזיקאית שיעור אירובי.

      הבילד-אפ היה כל כך מבריק, ש"Future Nostalgia" הפך לאחד האלבומים המדוברים ביותר של 2020. ואז, אחרי כל הטפטוף המבוקר הזה, בשבוע אחד קיבלנו מנת יתר של ליפה. בתווך של חמישה ימים בלבד שמענו שהאלבום הודלף, קיבלנו את הזמרת בוכה, התבשרנו שהאלבום ייצא שבועיים לפני התכנון, וזכינו בשיר חדש, בקליפ חדש ובסוף גם באלבום החדש. קצת יותר מדי ולבטח נוגד את הבנייה המדורגת של ההייפ שנעשתה עד עכשיו.

      הנתונים עדיין חלקיים, אבל בינתיים נראה שהאלבום של ליפה מאכזב בהשוואה לציפיות. קודם כל, בתקשורת הבריטית דווח שהוא לא מצליח לכבוש את הפסגה. מעבר לכך, חוץ מביקורות נלהבות בתקשורת הכתובה והדיגיטלית, לא מורגש ש"Future Nostalgia" ממש על סדר היום כרגע. בטח ביחס לציפייה האדירה שהיתה עד לפני כמה שבועות.

      למה מלכתחילה נוצרה כזו ציפייה, אתם שואלים? ובכן, ליפה, בת 24, נולדה בלונדון להורים שהיגרו מקוסבו, בזמן המלחמה. היא החלה את דרכה כדוגמנית, ואת חוזה השירה שלה קיבלה מוורנר-מיוזיק עוד בנעוריה. החברה, בה חתומים דיוויד גטה, אד שיראן וקולדפליי, חיפשה זמרת פופ, משהו שנעדר מהרפרטואר העכשווי שלה.

      בוורנר שמו הרבה כסף על ליפה וההצלחה היתה מידית. סגנון השירה שלה מאופיין בקרירות עוצמתית, ומגיע על מצע של פופ אלקטרוני, יחד עם טקסטים די בוטים. אלבום הבכורה של המוזיקאית יצא ב-2017 וכלל שני להיטים בין לאומיים ענקיים, "New Rules" ו-"IDGAF". שנה לאחר מכן זכתה בפרס תגלית השנה בפרסי הבריטס וגם הוציאה את הסינגל "One Kiss" עם קלווין האריס, שהיה לסינגל הנמכר ביותר בבריטניה ב-2018.

      ב-2019 פרצה בענק לשוק האמריקאי, עם הסינגל "Electricity" בו שיתפה פעולה עם ההרכב סילק סיטי של מארק רונסון ודיפלו, שזיכה אותה בפרס גראמי לקטע הדאנס הטוב של השנה. במקביל, ליפה גם זכתה בפרס הגראמי לתגלית השנה.

      דואה ליפה (יח"צ , לב גרופ מדיה)
      27 כותבי שירים, 25 זמרים וזמרות ליווי, 42 מפיקים וטכנאי אולפן. דואה ליפה (צילום: יח"צ)

      עם המטען הזה, הגיעה ליפה ל"Future Nostalgia". אחד עשר שירים יש באלבום הקצר, שנמתח על 37 דקות בלבד. למרות זאת, כמות יוצאת דופן של אנשים עבדו עליו. הקרדיטים בקלות היו יכולים לעטר סרט הוליוודי עתיר תקציב. כך, לא פחות מ-27 אנשים כתבו עם ליפה את שירי האלבום. מעבר לזה, 25 זמרים וזמרות שונים עוזרים לה בשירה בקטעים השונים,המספרים הללו ממחישים שיש לנו כאן מוצר יוצא דופן בתכנונו וביצירתו. שום דבר לא מקרי, שום דבר לא טבעי. יחד עם עשרים מוזיקאים ונגנים שונים. אם זה לא מספיק, אז 42 מפיקים וטכנאי אולפן שונים עמלו מאחורי הפרויקט - כמות חסרת תקדים.

      למרות המלאכותיות, או אולי בזכותה, כל שיר נשמע פגז. די קשה לנחש מה יהיה הלהיט הבא מהאלבום. הסינגל החדש והסוחף "Break My Heart", שמסמפל את "Need You Tonight" של אינקסס, בטח יעשה את העבודה. יש גם קטע נוסף שמבוסס על סימפול: "Love Again", שלוקח אלמנטים מרכזיים מ"Your Women" של ווייט טאון. גם הוא, כך נראה, יהפוך לשלאגר לא קטן.

      מה שכן, התחושה שמתקבלת מרוב שירי האלבום היא שחסר אלמנט אישי. משהו שיעניק למאזין ערך נוסף, מעבר לשירי הפופ הכוחניים. הסקסיות והעוצמה שליפה מנסה לשדר בשירים כמו "Levitating" ו"Pretty Please" אמנם סוחפים, אבל הם לא מאוד אמינים, ומרגישים קצת פורנוגרפיים.

      בעידן שבו התרגלנו שזמרות הן דמויות נשיות מעצימות, כוכבות כמו אריאנה גראנדה, ביונסה או ליידי גאגא, דואה ליפה ממקמת את עצמה בזן כמעט נכחד - הזמרת הסקסית. נראה שליפה לוקחת השראה מהמודל של זמרות הפופ של האייטיז. קיילי, מדונה או סמנתה פוקס של אז. גברים היו משוגעים עליהן, כי הן היו יפות, שרו על מין ואהבה ולא הרבו לבטא את המורכבות שבתפקידן בעולם או את הציפייה האמיתית שלהן מגברים.

      בשני השירים האחרונים באלבום, ליפה משנה קצת כיוון. "Good in Bed" מתאר על רקע ליווי מוזיקלי עם אלמנטים מוטאוניים עד כמה דואה והבן זוג שלה טובים במיטה. הוא נשמע קצת לייזו, קצת איימי וויינהאוס, הטקסט די רדוד, אבל ליפה נשמעת אמינה יותר.

      דואה ליפה (יח"צ , לב גרופ מדיה)
      "להחזיק את המפתחות בין אצבעות האגרוף שלך כשיש בנים בסביבה. לצחוק כדי להסתיר את הפחד, למרות ששום דבר מההערות לא מצחיק". דואה ליפה (צילום: יח"צ)

      השיר שחותם את האלבום, "Boys will Be Boys", הוא גם האיטי בו ומצטנע ביחס לתשעת הקטעים המרימים שפותחים אותו. למרות זאת, בכל הקשור לטקסטים, מדובר בשיר הכי מעניין כאן. בניגוד לעוצמה שליפה מפגינה בשאר שיריה, פה היא נשמעת שברירית. הזמרת מספרת בשיר על הקושי של נשים במרחב הציבורי, וסוף סוף נשמעת חדשנית, מסקרנת. בועטת באמת.

      "ללכת הביתה כשיש עוד אור", היא מתארת. "להחזיק את המפתחות בין אצבעות האגרוף שלך כשיש בנים בסביבה. לצחוק כדי להסתיר את הפחד, למרות ששום דבר מההערות לא מצחיק". השיר הזה שובר לחלוטין את התדמית של ליפה. מכוכבת פופ חזקה, נערצת, עוצמתית, הוא מחזיר אותנו למקום ממנו הגיעה: בת למהגרים, שגדלה בשיכונים האלימים של שכונת מצוקה דרום לונדונית אחת שהצליחה באמצעות עבודה קשה לפלס את דרכה למעלה. בראיונות היא מרבה לבטא את הצד הזה בחייה, ואז אנחנו מקבלים ליפה פוליטית, חריפה, עוקצנית.

      יש לקוות שהשיר הזה מנבא את הבאות, וליפה תתפתח ותהפוך לקיילי או מדונה של הניינטיז והאלפיים, ולא תתקע בתבנית הפופ של זמרות שאנחנו מכירים עוד מהאייטיז.

      דואה ליפה (GettyImages)
      הלוואי שלא תתקע בתבנית של כוכבת פופ מהאייטיז. דואה ליפה (צילום: אימג'בנק)

      גם לוח ההפצה של יוניברסל מיוזיק, המתחרה הגדולה של וורנר, הושפע מן הקורונה. כמו וורנר, גם אצלם המשרדים נסגרו באמצע מרץ והעובדים עברו לתפקד מרחוק. בניגוד לחודש הרגוע של המתחרים, ליוניברסל תוכננו כמה שבועות עמוסים בהפצות בולטות, בהם האלבומים החדשים של ניאל הוראן (לשעבר מוואן דיירקשן), אמן הרגאטון ג'יי באלווין, פרל ג'אם, להקת הבנים 5 Seconds of Summer ואלבום שלישי לסם סמית. לקינוח - בשבוע השני של אפריל - נקבע האלבום חדש של ליידי גאגא.

      "Heartbreak Weather", אלבומו השני של הוראן, יצא ב-13 במרץ, כשהפאניקה מהקורונה באירופה הגיעה לשיאה. כתוצאה מכך, המכירות והחשיפה של האלבום היו מאכזבות ביחס למצופה. הזמר שמנסה למתג את עצמו כ"רובי וויליאמס" של וואן דיירקשן, כלומר זה הקצת יותר מתוחכם, התקשה מאוד להתניע את מסע הקידום של האלבום, כי התקשורת עברה להתעסק כמעט אך ורק בנגיף.

      בעקבות זאת, לפחות לפי דיווחים ב-TMZ, יוניברסל ביקשו לדחות את הפצת האלבום החדש של הוויקנד, "After Hours", שנקבע ל-20 למרץ, והוא כנראה האלבום הכי גדול שיוניברסל מתכננים לשנת 2020. בסופו של דבר, יצא האלבום כמתוכנן.

      הוויקנד נולד בקנדה לפני שלושים שנה, להורים שהיגרו מאתיופיה, בשם אייבל טספאייה. הוא פרץ לפני כעשור בזכות סגנונו המהפנט, שכולל לרוב שירת סול מלודית בליווי מוזיקלי אלקטרוני אפל. אביו עזב את הבית בגיל צעיר והוא מצא את עצמו בעולם הסמים כבר בגיל 11, אך ידע לתעל את חייו ליצירה מסקרנת, שלעתים קרובות מתארת את החיים בשוליים, באלימות ובפחד.

      הוויקנד, The Weeknd (יח"צ , הליקון)
      הגשר בין ילדי האייטיז לתרבות הפופ העכשווית. הוויקנד (צילום: יח"צ)

      הוויקנד קנה לעצמו קהל אוהדים מכל כיוון אפשרי. כולם אוהבים אותו: חובבי פופ מתחברים אליו בגלל המלודיות הקליטות; חובבי אר-אנד-בי מחבקים אותו בגלל ההפקות השחורות המתוחכמות; והקהל המבוגר יותר מוצא אותו נגיש בגלל ההשפעות האייטיזיות שלו.

      ההצלחה של הוויקנד התעצמה מאלבום לאלבום, כש"Blinding Lights", הסינגל המוביל מהאלבום החדש, מסתמן כלהיט הכי גדול של השנה. זה שיר שבהאזנה לו, לא ברור אם נוצר ב-1988 או ב-2020, והוא הצהרת כוונות מושלמת לאלבום, שההשפעות בו מגיעות מכל מה שהיה שחור באייטיז. מייקל ג'קסון, פרינס, ליונל ריצ'י, גראנדמאסטר פלאש: כולם שם. כשמתחיל "Hardest to Love", הקטע השלישי באלבום, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שהשיר הזה צריך היה להיות בלדת סלואו של וויטני יוסטון, אי שם בסוף שנות השמונים. באותו קו, בסינגל החדש והקטע העשירי באלבום, "In Your Eyes", מרגישים שהוויקנד עושה שיר שנשמע כאילו נכתב בידי א-הא לפני 35 שנים.

      די מדהים איך הוויקנד לקח את המוזיקה של האייטיז, העניק לה ליטוש חדש והצליח להפוך עם זה לאיש הכי קול כרגע בסביבה. אם אתם בני ארבעים פלוס והרבה זמן לא האזנתם למוזיקה חדשה - הוויקנד יכול להוות עבורכם דלת לעולם הפופ העכשווי, שזוכה כרגע לפריחה מרשימה.

      שיר השנה?

      ההימור של יוניברסל להוציא את האלבום של הוויקנד בתאריך שנקבע מראש היה הימור מטורף למדי, שהצליח. הוא מכר בשבוע הראשון כמות מרשימה של כחצי מיליון עותקים, וזאת בשבוע שלפי הדיווחים של בילבורד, היו בו הכי מעט מכירות אלבומים אי פעם. למעשה, אחד מכל שלושה אלבומים שבכל זאת נמכר היה של הוויקנד - וגם זה חסר תקדים.

      זה קרה הודות לקהל העוקבים הגדול בצורה יוצאת דופן של הוויקנד, שבזכותו הוא הצליח איכשהו לשרוד את הסיטואציה. עם זאת, ברור שלולא משבר הקורונה, הוא היה מוכר הרבה יותר. הרבה וינילים ודיסקים הודפסו גם כן, למשל, אבל בגלל שכל חנויות המוזיקה בארצות הברית סגורות כרגע, הם נשארו במחסן. גם אמזון, שמובילה במכירות של מוזיקה במדיות פיזיות (דיסקים, תקליטים וקלטות), הודיעה שכרגע היא לא מוכרת תוצרים חדשים ומתמקדת במכירת מוצרי חירום ומה שכבר יש להם בסטוק. מכירות של מוזיקה בפורמט פיזי כלשהו מהוות בדרך כלל שליש של מכירות המוזיקה הכלליות בארצות הברית, אך השבוע היו פחות מעשרה אחוזים.

      ליידי גאגא (GettyImages)
      בגלל המצב, האלבום החדש והמדובר נדחה. ליידי גאגא (צילום: אימג'בנק)

      למרות שיוניברסל צלחו איכשהו את ההפצה של האלבום הזה, בחברה החליטו שלא לקחת יותר סיכונים. הם הבינו שאין טעם להמשיך כרגיל, ודחו את הפצת האלבומים החדשים של סם סמית וליידי גאגא. זה מצטרף לדחיות קודמות של אלבומים של חברות אחרות, למשל אלה החדשים של אלישה קיז, ליאם גלגהר, פרינס, דפש מוד ו- Haim. כולם הבינו שזה לא הזמן המתאים לכך.

      יחד עם ביטול פסטיבלי הקיץ, דחיית סיבובי ההופעות העולמיים והירידה בהאזנה לשירותי הסטרימינג, מסתמן שזאת עומדת להיות שנה שחורה מאוד למוזיקאים ולתעשיית המוזיקה. לקח לתעשייה הזו שנים להתאושש מן המלחמה מול הפיראטיות ברשת, ודווקא כשהמצב התייצב, הגיע המשבר החדש. בוול סטריט כבר נרשמה צניחה במניות של שלוש חברות התקליטים הגדולות בעולם, וורנר מיוזיק, סוני מיוזיק ויוניברסל, ולאף אחד אין תחזית אופטימית לגבי העתיד.