על הצורך לעשות אמנות גרועה כשהמצב גרוע

הבלחה חסרת קרדיט הופיעה אמש על מסך הערוץ הראשון והעלתה לרגע את רמת שידוריו מ"חצי טלוויזיה" ל"כמעט טלוויזיה".
אחרי שידור הבכורה של "עושים רוח" דומה כי כבר אפשר לדבר בגלוי על מה שמכונה היום בחוגים הנכונים "זו?מיזציה" של תוכניות התרבות בטלוויזיה הישראלית. קצב מהיר, שימוש באפקטים קוליים וויזואליים, ובעיקר תלישות מערכתית הותאמו למידותיו של הערוץ הראשון - גמלוניות מסוימת וחוסר יחצון.

הפעם אין זו קדירת תרבות, אלא יותר פיוז'ן. ולא במובן הקליפורני הטעים, אלא דווקא במובן המוזיקלי-נודניקי, וזאת למרות חסרונו המורגש של רם עברון. קיצור הדברים: אמנות בעקבות הלחימה הנמשכת, הצורך לעשות אמנות גרועה כשהמצב גרוע. אין שמות למרואיינים, חידוש מרענן באמת.

תיאטרון תמונע הוא יותר מבית לפרינג', גר בו מישהו שאומר שרוקנרול מדבר לצעירים, אז למה לא תיאטרון. כמה דברים שגויים במשפט אחד? פינה בעד ונגד - הפעם על האופרה מקבת: אנשים שלא ראיתי את פניהם אפילו בדנה מודן (מי הם? מה הם היו מביאים כמתנה למי שחוותה אורגזמה בפעם הראשונה?) משוחחים בתאורה מחמיאה.

קרן רוזנבאום מקבוצת "רפלקס" פונה למראיינת עלומה ואומרת כי הבינתחומיות היא היא הדבר הבא. שידור המשפט מעלה מספר שאלות: האם זו הסיבה שבגללה התוכנית מורכבת מחמישה חלקים שהקשר ביניהם זמני ורופף? מה עם הביו-טכנולוגיה? האם רוזנבאום מתייחסת בעצם לביו-טכנולוגיה בצורה עקיפה כחלק מהבינתחומיות? התוכנית מסתיימת ללא כותרות סיום.

אל נא תתבלבלו, "וואלה! תרבות" מאמצת בחום כל תוכנית תרבות חדשה שתעלה על מסך הטלוויזיה. איננו חוששים, לא ממיזוג ולא מסקירת תרבות במדיה. בסופו של יום ארוך "עושים רוח" היא תוכנית שתופסת את העין וללא ספק הייתי נשאר עליה בזפזופ מזדמן אלמלא העובדה שגם ככה אני קולט רק ערוץ ראשון.