פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תככים ויקטוריאנים, אהבת נשים ועוד אכזבה של נטפליקס: סקירת סדרות חדשות

      יוצר "אחוזת דאונטון" חוזר עם סדרה תקופתית כובשת חדשה, שני אחים מנוכרים פותחים מבשלת בירה בקומדיה נוראית של נטפליקס, לסבית וסטרייטית מתאהבות ונער ממוצע לגמרי חי את חייו. זה מה שחשבנו על "בלגרביה", "תוססים", "מיי וג'ורג'", ו"דאנקנוויל"

      תככים ויקטוריאנים, אהבת נשים ועוד אכזבה של נטפליקס: סקירת סדרות חדשות
      ITV

      Belgravia

      מה: יוצר "אחוזת דאונטון", ג'וליאן פלוז, סיפק אדולן למעריצי הסדרה בספרו "בלגרביה" (שבישראל יצא בפן הוצאה לאור) - "סיפור על שקרים וסקנדלים בלונדון של המאה ה-19". עתה הספר מעובד לסדרה בת ששה פרקים של רשת ITV הבריטית, אותה אחת של "דאונטון", בשיתוף עם Epix האמריקאית ("תפוס את שורטי"). בערב 15 ביוני 1815 התאספו שמנה וסולתה של החברה הבריטית בבריסל, בנשף של הדוכסית מריצ'מונד - אירוע שהפך לאחת המסיבות הטרגיות בהיסטוריה. זהו ערב קרב ווטרלו, ורבים מהגברים הנאים שהשתתפו בנשף מצאו את עצמם ביום המחרת בשדה הקרב, נלחמים בכוחותיו של נפוליאון. רק רבע מאה אחרי כן ניכרות ההשלכות האמיתיות של הערב הזה, בצורה שקושרת בעל כורחן שתי משפחות ממעמדות שונים (איך לא). פלוז עצמו כתב את התסריטים, ומככבים בה טמזין גריג ("אפיזודס"), פיליפ גלניסטר ("חיים על מאדים"), אליס איב ("סקס והעיר הגדולה"), טום וולקינסון, אלה פורנל ("מתוק ומר") ואחרים. בחודש מאי היא תעלה ב-yes וב-HOT.

      מה חשבנו: כשם שהספר המקורי מילא את החלל שהותירה אחריה "אחוזת דאונטון" בלבבות המעריצים, כך עושה הסדרה המבוססת עליו - היא פשוט מנחמת להפליא. מטמיעה אותנו בתככים של לונדון באמצע המאה ה-19, עם המלבושים, התסרוקות, הכובעים, הכרכרות, הגנים המעוצבים להדהים וכיוצא בזה. הדמויות, רובן ככולן, חד-ממדיות כמיטב המסורת של הז'אנר ושל פלוז, אבל כל זה לא משנה. הן נקלעות לסיפור גדול מהן שמעניין גם אם הן אינן מתפתחות במהלכו. עוזר כמובן שהמשחק מצוין. בין היתר טמזין גריג נוגעת ללב בתפקיד אן טרנצ'רד, אליס איב נהדרת בתפקידה כלתה החתרנית, וכך גם אדם ג'יימס בתפקיד הנבל הערמומי ג'ון בלסיס.

      פלוז, בעל מלאכה מיומן, חושף בפנינו בהדרגה את הסיפור המסועף, הכולל לא מעט דמויות בעלות אינטרסים. חיבתו לעיסוק בפערי מעמדות ניכרת גם כאן, אם כי בניגוד ל"אחוזת דאונטון", במקרה הזה האצולה רחוקה מלהיסדק, והאפשרות לאדם לטפס מלמטה אמנם קיים, אך תוך כדי שיזכה למבטי בוז ובלי באמת להיות חלק מהמעמד הגבוה. בלי יומרות לעומק או רבדים, פלוז כדרכו משאיר את הדברים על פני השטח, אבל מאחר שפני השטח האלה עשויים לעילא, "בלגרביה" כובשת וממכרת.


      מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

      הסדרה בלגרביה, אליס איב, אדם ג'יימס (יח"צ , ITV)
      נהדרים. אליס איב ואדם ג'יימס, "בלגרביה" (צילום: יח"צ)

      תוססים (Brews Brothers)

      מה: קומדיה של נטפליקס שיצרו האחים ג'ק שייפר ("הליגה") וגרג שייפר ("מופע שנות ה-70"), על אודות וויל ואדם, שני אחים מנוכרים שנאלצים לשתף פעולה כדי למנוע ממבשלת הבירה שלהם להיסגר, אבל היריבות ביניהם מעלה קצף והבלגן חוגג. ביום שישי היא עולה בנטפליקס.

      מה חשבנו: בהתחשב ברזומה של האחים שייפר בנפרד, מדהים עד כמה היצירה הראשונה המשותפת שלהם איומה. הלוק הזול של הסדרה והומור ההפרשות זועק כבר מהדקות הראשונות: "תוססים" רוצה להיות "פילדלפיה זורחת". המבנה התסריטאי הזה - מעשה בלוזרים שמנסים לבנות משהו למרות הקושי המובנה שלהם לא להכשיל את עצמם - הוכיח את עצמו בשלל קומדיות טלוויזיוניות נוספות, והאמת היא שגם ב"תוססים" זה יוצר שלד לא רע, אבל כל השאר בה די נורא, והדמיון ל"פילדלפיה זורחת" המעולה רק קובר את הסדרה החדשה עמוק יותר.

      העימות התמידי בין הגישה הנינוחה של וויל לבין זו הסנובית וקפוצת התחת של אדם, על פניו עוד מבנה קומדיה קלאסי א-לה "הזוג המוזר", מואפל כולו על ידי האישיות הדוחה של האחרון. זו מניבה מעשים דוגמת גירוש לקוחות בגלל טעמם הבנאלי בבירות, השתנה במשקה של יריבו וכיוצא בזה. ניתן היה למחול על הכל לו "תוססים" הייתה עושה את הדבר הבסיסי שאנחנו מצפים ממנה לעשות - להצחיק. תחת זאת הרושם הוא שהאחים שייפר מנסים לגרום לנו לצחוק באמצעות הלם וגועל, רק שזה לא עובד. כן, פיפי בבירה, לדרוך על חרא של קבצן, לקבל אוכל ממישהו שיושב על אסלה ולגמור כי כלב מלקק את הצוואר זה דוחה. איזה קטעים.

      Duncanville

      מה: קומדיית אנימציה חדשה של רשת פוקס שיצרו אנשי "מחלקת גנים ונוף" איימי פוהלר ומייק סקאלי, יחד עם רעייתו של האחרון, ג'ולי ת'אקר-סקאלי, שעבדה עמו ב"משפחת סימפסון" ככותבת. הסדרה עוקבת אחר הרפתקאותיו של נער ממוצע להפליא בשם דנקן, בדיבובה של פוהלר. עוד מדבבים: רשידה ג'ונס, אף היא מ"מחלקת גנים ונוף", טיי בורל ("משפחה מודרנית") והראפר וויז קאליפה. הסדרה חודשה לעונה שנייה. לפי שעה לא ידוע אם נרכשה לשידור בישראל.

      מה חשבנו: באופן מוזר, אחרי ששה פרקים ששודרו עד לכתיבת שורות אלה, דווקא הראשון היה המבטיח והמוצלח ביותר עד כה. יש בה קסם מסוים שניכר ממש מתחילתה, בקשר בין הדמויות, בטוב הלב הכללי שלה, כיאה לסדרה עם כוחות רבים שהגיעו מ"מחלקת גנים ונוף". כרגע לא בטוח שזה לגמרי מספיק. שאר הפרקים בינתיים מאוד לא אחידים ברמתם, ברמה שכאשר צחקתי פתאום בקול רם, קלטתי שזה משהו שלא קרה לאורך כל הפרק שלפני כן.

      נדמה שיש חלוקה די ברורה בין מה שעובד יותר לבין מה שפחות: דנקן, חבריו ושתי אחיותיו מעניינים וחמודים הרבה יותר מאשר מעלליהם של ההורים, שרוב הזמן נראים כמו דברים שכבר ראינו (על אף הופעת אורח משמחת של אלף, החייזר האייטיזי האהוב): האבא הרוקר המזדקן שעדיין נאחז בציפורניו ברעיון שהוא קול, והאמא שעדיין לא מאוד אופיינה מעבר לכך שהיא אם ורעיה (ופקחית חניה). בנוסף, רוב הזמן הסיפורים בסדרה מקורקעים ולא לגמרי מנצלים את החירות שהאנימציה מאפשרת להם. כשזה כן קורה, כמו למשל בפרק שבו המשפחה רוכשת מקרר חכם חדש שמשתלט על חייהם, התוצאה היא הרפתקה מקורית בהרבה.

      באופן כללי, "דאנקנוויל" פחות מצחיקה ויותר מתוקה. אם היא תצליח לשפר את הקומדיה, כשם שקורה פעמים רבות (וכפי שהיה במקרה "גנים ונוף"), היא יכולה להפוך לאוצר אמיתי. בינתיים, כמו הגיבור בשם הסדרה, היא ממוצעת להפליא.

      מיי וג'ורג' (Feel Good)

      מה: דרמה קומית בכיכובה של הסטנדאפיסטית הקנדית מיי מרטין, שגם יצרה את הסדרה עבור ערוץ 4 הבריטי ונטפליקס. מיי היא קומיקאית קנדית המתגוררת באנגליה, ומתמודדת על הבמה בהומור יבש עם גמילה מאלכוהול, התמכרויות בכלל, ועם ג'ורג', החברה החדשה שלה שהייתה פעם סטרייטית (בגילומה של שרלוט ריצ'י, "בשר טרי", "Ghosts"). גם ליסה קודרו כאן בתפקיד אמה של מיי.

      מה חשבנו: יש משהו אירוני בכך שהתרגום העברי הנוראי והכל-כך-לא-נדרש לשמה של הסדרה הזו מתמקד בשתי הגיבורות. "להרגיש טוב", על משמעויותיו השונות שרלוונטיות לסיפור הזה, מעביר את הצורך ואת הרצון הכל כך אנושיים להתגבר על קושי. "מיי וג'ורג'", נטול כל הקשר, מעלה על נס את שתי גיבורות הסדרה, שלמרבה הצער רוב הזמן הן מעיקות. הקושי של ג'ורג' לצאת מהארון הופך אותה לחסרת רגישות בצורה מוגזמת מדי. ברור שאקט כזה של חשיפה הוא לא דבר פשוט, אבל במקום שהסדרה תשתמש בו כדי לרכך את דמותה, מתקבל אפקט הפוך שלא פעם נראה כי נעשה לשם העצמת הדרמה, ולא כי ככה מתנהגים אנשים. בה בעת, הנוירוזות של מיי מלאות, וכבר ראינו כל כך הרבה יצירות על התמכרויות ועל מכורים, נושא תמיד תובעני ותמיד צפוי, עד שנדרש משהו מקורי או מעניין במיוחד כדי לחדש. "מיי וג'ורג'" רחוקה מלעשות את זה.

      ואף על פי כן, מדובר בסדרה מאוד חמודה ומאוד אנושית, ששווה את הזמן ואת המהמורות הקלישאתיות שבמהלכו, פשוט כי ככל שהיא מתקדמת האיזון שבה ניכר. מיי לא רק נוירוטית ומועדת לפורענות אלא מצחיקה ופגיעה, ג'ורג' לא רק עיקשת אלא גם משנה את חייה מן היסוד. האיזון הזה הוא נצר לז'אנר אהוב בטלוויזיה הבריטית - דרמות קומיות בריטיות מחוספסות עם עונות בנות ששה פרקים של חצי שעה ("פליבג", "קטסטרופה", "This Way Up", "פיור"/"אובסקסיה" ורבות אחרות). כמוהן גם "מיי וג'ורג'" משלבת היטב בין צחוק לבין נושאים רציניים. כמוהן היא עוקבת בצורה כנה וחומלת אחר דמויות רחוקות משלמות, מה שבמידה מסוימת עוזר לטשטש גם את מגרעותיהן התסריטאיות. לא רק כי קל לסלוח לשתי הגיבורות, אלא מפני שנמוך ככל שיגיעו, היצירה עצמה תמיד אוהבת אותן, תמיד אמפתית, מזהה את האנושיות מאחורי ההרסנות. הגישה הזו, כמו בסדרות שהיא פוסעת בעקבותיהן, הופכת את הקומדיה שלה למפוכחת יותר, עם הרגליים על הקרקע, ומקנה לה משקל סגולי ממשי.