למה?

קייטי הולמס מגלמת ב"היעלמות מחשידה" (“Abandon”) בחורה בשם קייטי ברק, שמזכירה בהכל את גו'אי פוטר – דמותה של הולמס בסדרה שבנתה אותה, "דוסון קריק". כמו ג'ואי פוטר, גם קייטי ברק היא נערה ענייה שמטרתה לפרוץ את מעגל העוני של משפחתה. למזלה היא חכמה, שקדנית וחרוצה, מה שעזר לה להגיע לקולג' יוקרתי כנגד כל הסיכויים, ועכשיו כשהיא שם היא לא תבזבז אף שנייה על הבלים ותשקיע את כל כולה בלימודים, בידיעה שהדיפלומה היא פוליסת הביטוח שלה לחיים טובים יותר. זה שהיא גם חתיכה זה סתם בונוס.

למרות שאת הסרט כתב וביים (בניסיון הראשון שלו כבמאי) סטיבן גייגן, שזכה באוסקר על התסריט ל"טראפיק", "היעלמות מחשידה" הוא שילוב טראשי, מנייריסטי ומביך של מתח, אימה ודרמה פסיכולוגית בגרוש וחצי שמתרחשת בין כתלי הקולג'. סצינת מסיבה-פלוס-התמסטלות-לאור-הפליקר אחת וכמה משפטים חמודים של חברה של קייטי, סמנתה (זואי דשנל המלכה מ"בחורה טובה") מסכמים את הצד הקולג'י של הסרט; סצינה מפחידה אחת בספריה וכמה דרמות פסקוליות מאולצות מסכמות את הצד של האימה; וכל השאר הוא מתח בלי מתח, קלישאות רומנטיקה נוסח סרט ערבי, ואינספור תהפוכות פסיכולוגיות בנפשה של קייטי המסכנה והרדופה שלאף אחד - חוץ אולי מדוסון - לא אכפת מהן (אפילו הפסיכולוג שלה רק רוצה לזיין אותה). אני לא יודעת אם זה בגלל שהיא מעורערת בנפשה או שמדובר בטעות הליהוק של המאה, אבל הרומן שהולכת קייטי לנהל במהלך הסרט הוא לא אמין בערך כמו רומן בין ג'ק לאבא של פייסי ב"דוסון".

סיפור הרקע הוא כזה: רגע לפני שהיא מסיימת את התואר נקלעת קייטי למשבר בכתיבת התזה, ובדיוק באמצע כל הלחץ מגיע לקולג' שוטר (בנג'מין בראט מ"חוק וסדר") כדי לחקור את היעלמותו של האקס המיתולוגי של קייטי, אמברי לארקין (צ'ארלי הונאם הבריטי מ"קוויר בעיר"), שנעלם לפני שנתיים. למה לפתוח בחקירה של קייס כל כך ישן? זאת השאלה חסרת התשובה השולית ביותר בסרט, שמלא כרימון בשאלות הרבה יותר עקרוניות שנותרות ללא מענה. לא אספר לכם דבר על התפתחות העלילה, ולו רק בגלל שהיא כל כך מופרכת, בלתי קוהרנטית ולא הגיונית, שחבל להרוס לכם את השעשוע והתדהמה לנוכח הכיוון שאליו היא הולכת, והסיום אליו היא לבסוף מגיעה.

עכשיו, לגבי השחקנים. קייטי היא קייטי היא קייטי (היא ג'ואי), וזה באמת עניין של טעם. אתם יודעים איך היא מדברת, איך היא מתנהגת, איך היא מתלבשת וכיצד זנב הסוס שלה מתנפנף ברוח, וזה באמת עניין של טעם. אם הגעתם לקולנוע לראות את "היעלמות מחשידה" אתם ככל הנראה אוהבים אותה, ואותה אתם אכן תקבלו, כך שלפחות אין לכם סיבה לבקש את הכסף בחזרה. באשר לצ'ארלי הונאם בתפקיד אמברי – אין לי מספיק מילים לתאר את גודלה של הזוועה. בתור מעריצה ענקית של "קוויר בעיר" ושל ניית'ן, אותו גילם שם הונאם, מאוד כאב לי לראות את הבחור יורק בצורה כל כך אגרסיבית על שמו הטוב בשביל הסיכוי להפוך לכוכב הוליוודי. אמברי הוא יתום מיליונר וגאון מטורף שיכול להפנט נערות במבטו (אחרי שהוא זורק להן את ספרי הלימוד מהחלון). הוא אמור להיות המורד הסקסי האולטימטיבי, הוא בז לקונפורמיות, הוא אמן רב-תחומי, ולפני שהוא נעלם הוא ביים יצירת תיאטרון אלטרנטיבי בשם "טריפ-הופ אינפרנו". מהרגע ששמעתי את השם הזה לראשונה חוויתי שתיים שלוש דקות של אשלייה מתוקה שכל הסרט אינו אלא פרודיה מטורפת ושהמשחק של הונאם הוא פשוט הפוך-על-הפוך החומד לצון לוואל קילמר בתפקיד ג'ים מוריסון ב"הדלתות" של אוליבר סטון - אבל כנראה שזה לא המקרה. איפשהו שם מסתתרת גם השחקנית מלאני לינסקי החמודה, שכבר שנים משחקת תפקידים מזעריים ונלעגים בסרטי נעורים שונים ולמרבה הצער מאז "יצורים שמימיים" של פיטר ג'קסון אף אחד לא הואיל לתת לה תפקיד נורמלי.

בניסיון נואש להבין על שום מה ולמה מישהו טרח לעשות את הסרט הזה מצאתי תשובה אופציונלית כלל לא סבירה, אך עם זאת מעניינת. הביקורת העיקרית של אמברי נגד קייטי תמיד היתה על כך שהיא לומדת כלכלה ומתכננת גם לעבוד בתחום. בהיותו אמן מטורף וחופשי כמו ציפור הוא בז לצד האחראי, המאורגן והמחושב של קייטי. הוא רצה להפוך אותה לאמנית כמוהו והחלום שלו היה שהם יברחו יחדיו לאי מרוחק בים התיכון, בו הוא יכתוב ספרים או יביים אופרות טריפ-הופ אוונגארדיות לילידים בזמן שהיא תשיר בלטינית, ובערב הם ייפגשו בשדה חרציות ויעשו אהבה מתוקה מתחת לשקיעה אימפרסיוניסטית או משהו כזה. עבור אמברי, ואולי לא רק עבורו, העולם התאגידי אליו שואפת קייטי לחדור עם סיום הלימודים מסמל את כל הרוע עלי אדמות. התפתחויות מפתיעות לקראת סוף הסרט מגדילות את הסיכוי שזאת אכן העמדה האידאולוגית העומדת מאחורי הסרט כולו. העובדה שהידיד טוב הלב של קייטי, הריסון, מזמין אותה במהלך הסרט להצטרף אליו להפגנה אנטי-גלובליסטית ואילו היא – סטודנטית חסרת מוסר לכלכלה – מסרבת, רק מחזקת את האפשרות הזאת.

הייתכן ש"היעלמות מחשידה" הוא סרט חתרני בעל אידאולוגיה אנטי-גלובליסטית במסווה של מותחן נעורים? האם מטרתו של גייגן היא בעצם להחדיר מסרים סמויים למוחותיהם השטופים של הנוער האמריקאי? אם זה אכן כך, הרעיון ללהק לתפקיד הראשי את קייטי הולמס – מוצר גלובליסטי טהור ושם קופתי שאוטומטית ימשוך את מיטב הנוער המיינסטרימי של אמריקה לקולנוע – הוא אקט גאוני. מצד שני, אם אכן הושתל בתוך הסרט המטומטם הזה איזשהו מסר אידיאולוגי הרי שהוא כל כך חלש ומטושטש שאף אחד לא ישים לב אליו, מה גם שרוב הסיכויים שסתם היה נדמה לי, וש"אנטי גלובליזציה" הוא במקרה הזה לא יותר מאשר באז-וורד אופנתי שסטודנטים שמסתובבים עם ילקוטים על הגב ושומעים Emo נוטים מדי פעם להזכיר בקמפוס כדי להרשים בחורות.