פרנקופוביה

אודה ללא בושה, משחר ילדותי נידונתי לאהוב אהבה עיוורת ספרי תעלומה, על כל בלשיהם ונבליהם. אי לכך פיתחתי סובלנות ביקורתית מופלגת כלפי כל יצירה שמבטיחה לי קצת מסתורין, ולו גם במחיר איכויות ספרותיות אחרות. אפופה בסלחנות נדיבה וגדושה בציפייה למתח פתחתי את "זה תמיד האחרים שמתים" ספרו של ז'אן-פרנסואה וילאר (הוצאת בבל), שמוכתר ללא היסוס על גב עטיפת הספר "מחשובי סופרי הרומן השחור בצרפת".

"הרומן השחור", יש להבהיר, הינו תרגום מילולי מדי, ועל כן כמובן קלוקל. הכוונה למה שנכון לקרוא לו הרומן האפל, שהוא הביטוי הספרותי בצרפת לסגנון הפילם נואר, המקביל למה שמכונה בספרות האמריקאית hard-boiled, היינו, הבלש הקשוח, שריימונד צ'נדלר הוא נציגו המובהק. אין מה להסתבך מדי, מדובר במסע הרואי של הבלש הקשוח, איש החוק המצוי בשוליו אם לא מחוצה לו, בעקבות הצדק, בתוך תוואי השטח של העיר המודרנית.

ויקטור בלנוויל, פליט מהפכת הסטודנטים של 68’ וצלם עיתונות בהווה, נענה להצעה מפתיעה להיפגש עם חבר עבר למרד. באופן מפתיע אף יותר מסתבר שבמקום חבר ממתינה לאותו בלנוויל גופת נערה עירומה שערוותה המגולחת, תנוחת גופתה וזירת מותה נדמים כהומאז' אנושי איום ליצירתו האחרונה של מרסל דושאן - "נתון". בתוך סביבה פריזאית גועשת, בימי המהפך של מיטראן, מסתובב הגיבור חמוש במצלמה ומנסה להבין מה קרה לאותה נערה והיכן החבר הנעלם. תוך כדי הוא נשאב לתוך מעגל מסתורי שקוד הפענוח שלו קשור במרסל דושאן, על חייו ויצירתו. המיתות המסתוריות מתבהרות עד מהרה, והפתרון המסורבל במיוחד שניצב מאחוריהן נמצא קשור בקבוצת צרפתים תמהונים שבראשם ניצבת גברת משוגעת, שמטעמים לא ברורים מנסה לגלם בבשר יצירות של דושאן. רק אין לטעות, על אף השימוש במילים "פענוח" ו"פתרון", ואפילו שיש בספר גם כמה מתים, מתח, תעלומה או מסתורין ממש לא מצויים בו.

וזה לא משום שיש לי בעיה עקרונית עם הסטייה מפורמולת הבלש הקשוח, כלומר עם זה שהבלש הוא לא באמת בלש בהגדרתו אלא יותר בלש מטאפיזי. טרנספורמציה סגנונית היא לגמרי עניין נפוץ ובהחלט יכולה להתקבל בברכה אם היא מייצרת משמעות. הספר יכול למשל לקחת דוגמה מיצירה שהוא מתכתב איתה במובהק ובמודע: "Blow up" של אנטוניוני. גם שם יש בלש שהוא בעצם צלם, רק שהטקסט הקולנועי משתמש ברעיון התיעוד המצולם בכדי לנסח אמירה, וכבונוס מצליח ליצור ולשמר מתח, אפילו מבלי לספק פתרון. ב"זה תמיד האחרים שמתים" קשה לייחס לכל נושא הצילום משמעות שהיא יותר מהכרח של המציאות הטקסטואלית. מקצוע הצלם הוא לא יותר מאלמנט שמאפשר לנמק מדוע הגיבור נוכח בכל מיני סיטואציות ולמה יש בידו הפריבילגיה להפוך מה שעבור אחרים הוא רק מבט חטוף, לרגעים מובחנים ומשומרים. אבל מה נמצא מעבר לזה וכיצד זה תורם לתהליך החקירה, לא ברור.

אז יכול להיות שלא נכון לקרוא את "זה תמיד האחרים שמתים" מזווית של ספר בלש, או לפחות לא כזה מהזן המוכר. בהחלט קיימת אפשרות שזו יצירה שהתעלומה שלה פחות גשמית ויותר אינטלקטואלית. בזה אני מכוונת לכך שהספר אולי מיועד למין חבורת פרנקופילים אמנותיים שמתענגים על יכולתם להתמצא בסצינה הדושאנית, שממנה נגזר גם שמו של הספר: "זה תמיד האחרים שמתים" היא הכתובית שחרוטה על קברו של דושאן, לבקשתו. נכון שבבל סיפקו שורת הערות שיסייעו גם למי שלא בקיא בנושא, אבל עם יד על הלב, מלבד הערות אלה אין בספר נושא נוסף המצריך פענוח, כך שנגזל מהקורא הבור הקתרזיס של התרת המתח וביאור התעלומה.

יכול להיות גם ש"זה תמיד האחרים שמתים", למרות הייחוס המפואר של יוצרו, אינו מנסה כלל להיכתב כספר מתח. אלא שהוא יותר מין ספר קאלט קיצוני שמספר את נסיונה וכשלונה של קבוצת פריזאים
לייצר יצירת אמנות טוטאלית של דושאן שתחרוג מגבולות הקנבס, ותהפוך לנוכח פועם ונושם בעולם. מילא שלא ממש ברור למה בכלל נעשה ניסיון כזה, אבל אפילו עוצמות רגשיות שעשויות להחיות את המעשה התמוה ולהפוך אותו לחוויה מסעירה ומרתקת עבור הקורא לא נוצרות מהטקסט.

כמובן שקיימת האפשרות שכל משחקי הלשון שיוצרים אווירה, תחכום ומסתורין פשוט לא עוברים טוב, שלא לומר כמעט לא קריאים בשפה העברית. אבל מה שבטוח הוא ש"זה תמיד האחרים שמתים" אינו רק ספר מתח גרוע, אלא גם יצירת הפרווה הכי לא אכילה שנתקלתי בה בזמן האחרון.