שורה תחתונה: האלבום החדש של הסטרוקס נפלא, קאמבק מפואר, מיד בהמשך הטקסט נימוקים, אבל קודם: תקציר הפרקים הקודמים.
להבדיל מלא מעט להקות הייפ אחרות, לסטרוקס היה את הדבר החשוב מכל: מוזיקה שהיא לא רק טובה, אלא על-זמנית. נצחית. מושלמת בפשטות שלה. מוזיקה יצרית ורומנטית שהצליחה לזקק קול של דור, ואם לדייק, קול של גברים עירוניים בשנות ה-20 לחייהם שמחפשים משמעות. אם לדייק עוד יותר, מחפשים את הזווית הכי טובה שבה ינחתו עליהם האורות הבוהקים של העיר הגדולה, ואם נתאמץ עוד יותר, בעיקר מחפשים בנות שישברו להם את הלב. שוב. ואז עוד פעם. אם לסכם בעזרת השם של אחד השירים שלהם, אתה חי רק פעם אחת. חבל על כל דקה.
ההתחלה של הסטרוקס לא היתה קלה כפי שהאגדות מספרות. ג'וליאן קזבלנקס, אלברט האמונד ג'וניור, ניק ולנסי, פאביו מורטי וניקולאי פרייצ'ר, בני עשירים צעירים ומשכילים מניו יורק (אחדד: אבא של קזבלנקס הקים את סוכנות הדוגמנות עלית, אמא שלו היתה מיס דנמרק), התקבצו יחד ב-98', ולמרות שבסצנה המקומית הם עשו גלים, בעיקר בעזרת לא מעט הופעות, חברות התקליטים לא ממש ספרו אותם.
הטענה היתה שהסטרוקס נשמעים כמו מחווה לכל מיני להקות ניו-יורקיות אגדיות שבאו לפניהם, עם דגש על הוולווט אנדרגראונד וטלוויז'ן. היה להם גם לוק רוקנרולי אולד סקולי - כולל מעילי עור וסקיני ג'ינס - שלא ממש התאים לאווירה האופנתית השלטת, והם גם היו יפים מדי. הסאונד המלוכלך שלהם גם לא תרם. להפך. ההפקה, בניצוח המפיק גורדון רפאל והחזון של קזבלנקס, היתה לואו-טקית וענייה בכוונה תחילה, והפנתה עורף לחידושים הטכנולוגיים של הרגע.
למזלם של הסטרוקס, נחלצו לעזרתם שני גורמים קריטיים: מגזין המוזיקה האנגלי NME והציבור הבריטי. הראשון שיווע ללהקה שתחלץ את עולם הרוק מהריקבון שפשה בו בחסות סצנת הנו-מטאל, גל האלקטרוניקה ולהקות אנגליות רגישות כמו טראוויס, שידעו לספק כמה להיטים, אבל בגדול שיעממו את כולם למוות. לאנשי המגזין, שהיו רגילים להמליך חדשות לבקרים מושיעים חדשים של הרוק רק כדי להחליף אותם אחרי שבועיים בשם חדש, לא היה עם מה לעבוד. ואז הגיעו הסטרוקס, ובמגזין פתחו בקבוקי שמפניה ויצאו למסע הכתרה.
חובבי המוזיקה באנגליה שיתפו פעולה בענק. הלהקה הפכה בן לילה ללהיט היסטרי, וכשחזרה לארצות הברית הגבות כבר הורדו והזרועות נפתחו. חברות התקליטים רבו על הזכות להחתימם, ובסוף זכתה .RCA אלבום הבכורה שלהם "Is This It" יצא בארצות הברית בספטמבר 2001, והחיבור להתקפה על התאומים רק עזר ליצירת המיתולוגיה סביבו: הוא היה ועדיין נותר הברקה נצחית, מהבכורות הטובות בהיסטוריה והיצירה המוזיקלית החשובה ביותר שהעיר ניו יורק תרמה לעולם בשנות האלפיים. הם היו להקת הרוקנרול האמריקאית הגדולה האחרונה, במובן הקלאסי של ההגדרה. הדבר האמיתי, הכל כלול, מינוס הקלישאות שהיה הכי קל ליפול בהן. החמישה השלימו אחד את השני בצורה נדירה, ויצרו מוזיקה נטולת רבב בפשטות שלה, כזאת שלקחה את כל ההשפעות הניו יורקיות המיידיות וזיקקה אותן למשהו חדש ושלם. "Is This It" הוא קלאסיקה מודרנית, אלבום שהוא שלמות מתחילתו ועד סופו. אלבום שהלוואי שאפשר היה לחזור אחורה בזמן ולהקשיב לו שוב בפעם הראשונה.
הסטרוקס נהנו מההצלחה. מורטי יצא עם דרו בארימור, האמונד עם הדוגמנית אגנס דין, אלכוהול וסמים נכנסו לתמונה, כולם חיו את הקלישאה ולא האמינו שזה קורה להם. הסצנה המוזיקלית של ניו יורק הגיבה בהתאם והתעוררה לחיים בצונאמי של להקות חדשות שרצו להיות, נו, הסטרוקס.
ב-2003 הגיע האלבום השני והמצוין "Room on Fire", הכס נותר יציב, אבל באלבום השלישי כבר אי אפשר היה להסתיר את המתח בלהקה, ואחרי סיבוב ההופעות ב-2006 הסטרוקס החליטו על הפסקה לפני שמשהו רע יקרה. חלקם ניצלו אותה להקמת משפחות ולהקלטת אלבומי סולו, גם גמילה אחת הייתה שם, אבל דיבורים על קאמבק ממש לא.
בתחילת 2009 ולנסי וקזבלנקס עשו קולות של חזרה לעניינים. זה לא קרה, אבל שנה מאוחר יותר דברים התחילו לזוז. התהליך לא היה קל, בלשון המעטה. ב-2011 הגיע "Angles" הלא מספיק טוב. ולנסי אמר שתהליך העבודה היה "נורא". הלהקה הקליטה את כל המוזיקה בנפרד, וקזבלנקס הוסיף את הקולות בגפו. שנתיים מאוחר יותר הגיע לפתע "Comedown Machine", שאני משום מה חיבבתי, אבל זה לא היה כל מה שציפית שהסטרוקס יספקו לך.
ב-2017 יצא ספרה של ליזי גודמן,"Meet Me in the Bathroom", שמספר את סיפור תחיית סצנת הרוקנרול של ניו יורק בין השנים 2001 ל-2011. הכוכבים הבלתי מעורערים של הסצנה היו כמובן הסטרוקס, וזוהר זה ממש לא היה. הסטרוקס הצליחו מהר מדי ולא ידעו להתמודד. כשההצלחה לא הביאה איתה מלא כסף והמשכיות הם הרימו ידיים. נהיו אדישים. ריבים, כעסים, באסות. התמימות הלכה לאיבוד.
היום הם בני 40, חלקם אבות, למודי הרפתקאות סולו, ונדמה שאחרי שנים סוערות ונתקים הם השלימו אחד עם השני, במידה כזאת או אחרת. אלבומם החדש והשישי, "The New Abnormal", יצא בסוף השבוע, והפיק אותו - מכל האנשים בעולם - ריק רובין, שיש לו מספיק גולגולות על החגורה, אבל לאו דווקא כאלה של תחיית הקריירה של להקות רוקנרול שתהילתן מאחוריהן. והנה כאן הוא הצליח - נדמה לי שאפשר לומר ש-"The New Abnormal" הוא קאמבק מפואר. יש כאן לא מעט ניצוצות שמזכירים את תחילת הדרך, יש כאן שירים שגורמים ללב שלך לחשוב שהוא דופק כמו פעם, כשהקשבת להם לראשונה, ויש כאן אווירת אייטיז מאד דומיננטית. זה אלבום שהוא לרגעים אופורי, ולרגעים מופנם, ולכל אורך 45 הדקות שלו הלהקה מהודקת ובאלמנט שלה. "Selfless" הוא שיר אהבה שקזבלנקס לא כתב רבים כמותו; "Brooklyn Bridge to Chorus" לא ייצא לכם מהראש שבועות; "Bad Decisions" יונק במודע ובקרדיט מ-"Dancing With Myself" של בילי איידול; "Eternal Summer" הוא השיר שטיים אימפלה היו צריכים בשביל שהאלבום האחרון שלהם יהיה משמעותי; "At the Door" שובר את הלב גם בפעם השלושים, ועד שהוא מתחיל להתאחות מגיע הקטע האחרון באלבום, "Ode to the Mets", וגומר אותו סופית.
אם מישהו היה אומר לי, כשהייתי בן 25 ומכור ל-"Is This It", שיבוא יום ואני אקשיב לאלבום חדש של הסטרוקס עם ילדיי הקטנים והם יאהבו את מה שהם שומעים, הייתי כנראה שופך עליו את בקבוק הבירה שהיה לי ביד. אז תודה על זה, להם ולקורונה.
הסטרוקס היא לא הלהקה היחידה שחזרה בגדול בימים מוזרים אלה. האלבום ה-11 של פרל ג'אם והראשון שלהם אחרי שבע שנות שתיקה אולפנית, "Gigaton", יצא בסוף מרץ והוא הטוב שלהם מזה יותר מעשרים שנים. זה ברור מהרגע שהוא מסתיים אחרי כמעט שעה ובא לך להתחיל אותו שוב. אדי ודר וחבריו, שהפכו לאחת מלהקות ההופעות הטובות בעולם אבל גם לאחת מלהקות האלבומים הזניחות בעולם, מצאו שוב את הלב. עזר להם מאד דונלד טראמפ, שהשנאה שלהם אליו מאד נוכחת כאן, וגם העולם הנאנק תחת המגף של האנושות.
יש כאן רוקנרול; יש כאן ניסוי אייטיזי שהצליח מעל למשוער, ע"ע הסטרוקס ("Dance Of The Clairvoyants"); יש כאן ודר של "Into the Wild"; יש כאן טקסטים יפים כמו "בית הוא איפה שהלב השבור נמצא, בית הוא איפה שכל צלקת נמצאת"; יש כאן את "Comes then Goes", שאי אפשר לפרש אחרת מאשר פרידה מכריס קורנל ("עדויות בהדים של הנפש שלך מובילות אותי להאמין שפספסנו את הסימנים. האם אני יכול לנסות עוד פעם אחת?"); יש כאן מילים שמתאימות בול לעכשיו כמו "זה בסדר להיות לבד, לחפש דופק, הוא שלך, זה בסדר להחריש, להיעלם לגמרי, זה שלך"; ויש כאן את אחד מהשירים הכי יפים בקטלוג של פרל ג'אם, "Seven O'Clock" שמו.
"Gigaton" הוא אלבום מרשים, כזה שכל מעריץ פרל ג'אם ימצא בו משהו בשבילו, וחציו השני פשוט נפלא. ודר בן 55, ובתסריט שכתבה ההיסטוריה הוא המנהיג היחיד של להקות סיאטל הגדולות ששרד. זה עצוב, אבל זה לא זמן להיות עצוב, זה זמן לתקווה. האלבום הזה מציע הרבה ממנה.
עוד אלבום חדש שממש לא כדאי לפספס, שלא לומר יש סיכוי לא מבוטל שהוא זה שיבלה איתי הכי הרבה זמן, הוא הסולו השלישי של סולן ה-Gaslight Anthem, בריאן פאלון. קוראים לו "Local Honey" והוא לא משהו שלא שמענו מפאלון עד היום, זו בדיוק אותה נוסחה של רוק נוסטלגי, סנטימנטלי ורגיש, אלא שהפעם יצאה לאחד מבכירי נציגי ניו ג'רזי העכשוויים קולקציה מאד מאד יפה של שמונה שירים אינטימיים, בעיקר על אהבה ועניינים שבלב, אבל גם על הורות. פאלון, אבא לשניים, פותח את האלבום עם שיר בשם "כשתהיי מוכנה" והוא הולך ככה, בתרגום מאד חופשי:
אני לא יכול להגיד לך את מי לאהוב
אני לא יודע מי זה עשוי להיות
אני מקווה שהם ירימו לך בטירוף
יעיפו אותך לשמיים
למרות שאני לא רוצה שתגדלי
כי אני לא רוצה שתעזבי
כשתהיי מוכנה לבחור מישהו
תוודאי שהם יאהבו אותך לפחות חצי ממני
אז בינתיים אני אהיה הקהל ומחיאות הכפיים שלך
בינתיים אני אשאיר את אור הלילה דולק
אני יודע שהזמן טס, כל כך הרבה ממנו כבר אבד
ואני רק צופה בך מציירת
עם הפיג'מה החדשה שלך עלייך