אם היינו משתמשים בגרפים כדי לתאר את המחמאות ל"אריה", אלבום הבכורה הטרי של יסמין מועלם, העקומה לא היתה משתטחת לרגע - אלא רק עולה ועולה בקצב אקספוננציאלי. מאז יצא לאור בשלהי פברואר, הוא התהדר בכל שבח אפשרי - "עכשווי ומשמעותי, השתקפות מדויקת של הרגע הנוכחי בפופ" (בן שלו, "הארץ"), "השירים שלה נשמעים אחרת מכל מה שהיה כאן עד היום" (מתן שרון, מאקו), "יש לה אומץ של טייסת קמיקזה, והכתיבה שלה מגוונת לא פחות מאשר הסגנונות בהם היא פועלת" (סער גמזו, ישראל היום), וזה עוד לפני ההשתפכויות ברשתות החברתיות.
באופן אישי, אני יכול רק להסכים עם כל הנאמר לעיל, ולהוסיף שהאלבום מבריק, מרגש וממכר לא רק בקנה מידה מקומי, אלא גם בינלאומי. נוסף לכך, לתחושה שלי ושל רבים ורבות מסביבי, מועלם משמיעה בו קול של דור, ובעתיד הוא יוכל לשמש קפסולת זמן של הרגע והמקום בו נעשה.
כל זה הודות ליכולות המוזיקליות והווקאליות של מועלם, אבל לא פחות מכך, בשל כישוריה הלשוניים. ראוי לראות בה כמשוררת לכל דבר. הטקסטים שכתבה ל"אריה" כוללים שלל משפטים יפהפיים, פשוטים כשהם עולם ומלואו. ב"אין לי מקום", למשל, היא שרה - "אין לי כלום אבל יש לי הכל, אין סיכוי אבל אין סיכוי שלא". ב"מסיבה", לעומת זאת, היא מיטיבה לקחת את המילה הטעונה מלכתחילה ולפרק אותה למילים אחרות - "מ-סיבה", "בא" וכיוצא בכך.
המסיבה הגדולה של מועלם היתה אמורה להתקיים ב-31 במרץ, עם מופע השקה במועדון הבארבי - אבל זה לא בא, כי הקורונה חיבלה בחגיגה. "אני מדברת עם אלוהים כל הזמן, ולפעמים אני שואלת אותו 'הלך לי טוב, למה הרסת, לא יכולת לחכות עם זה עוד קצת?", מתוודה המוזיקאית בריאיון לוואלה! תרבות. "לפעמים הלב שלי אומר 'אוי, כל כך רציתי את ההופעה בבארבי'. את עובדת כל כך קשה להגיע לרגע כזה, ואז קורה משהו בטיימינג מטורף והכל מתבטל, ולא באשמתך. מצד אחד זה נורא מבאס, אבל מצד אחר אני לא יכולה רק לשבת ולחשוב על ההופעה הקטנה שלי, כשכל העולם עובר את זה".
ואיך את עוברת את הסגר?
"מאוד נהניתי מהחיים לפני שהם הפסיקו, אבל זה בסדר, כי אני נהנית מהם גם עכשיו. לפני הקורונה הייתי מאוד עסוקה והרבה זמן לא יצא לי לשבת לבד בבית ולעשות מוזיקה, מה שאני עושה עכשיו רוב הזמן. כשאני לא עושה מוזיקה, אני מתחרפנת, אבל זה נכון לגבי כל תקופה בחיים שלי".
איזה נוף יש לך מהחלון?
"נוף מזעזע. אני גרה בדרום תל אביב וחוץ מאיזה עץ אחד, כל מה שאני רואה זה בניינים ועוד בניינים. אני מאוד מתקשה עם הנוף הזה".
מועלם, שבדיוק השבוע חגגה את יום הולדתה ה-25, היא נצר למשפחה מוזיקלית: אביה דני, אחותה לילה ואחיה ליאל, כולם בתחום גם כן וכישרונות גדולים בפני עצמם. יסמין נולדה בישראל, עברה לפורטוגל ואז חזרה הנה, ועברה בין השאר בבית הספר הפתוח הדמוקרטי ביפו, בתלמה ילין וברימון.
"אם הייתי אשכנזייה שנראית אשכנזייה אז היו לי חיים אחרים לגמרי. אני מאוד מרגישה את המזרחיות שלי", היא אומרת. "גדלתי בסביבה מאוד אשכנזית וקיבלתי הרבה אש בגלל הזהות שלי. היו קוראים לי 'הערבייה'. גדלתי עם איזה תחושת בושה במוצא שלי, עד שבאיזשהו שלב הבנתי שהוא מגניב. יש בי צד עירקי וצד אשכנזי, והעירקי הרבה יותר כיפי. זו תרבות יפה ומהממת והתחלתי להתגאות בה ולאהוב את זה. פעם הייתי אומרת 'יסמין מועלם' בשקט, שלא ישמעו את ה'מועלם'. היום אני כזה 'מועלם, שלום. נעים מאוד".
כל האלבום מאוד אישי, אבל "תל אביב" הוא אולי השיר הכי חושפני מכולם, עם שורות כמו "מוחקת את הטינדר, מה לזה ולמהות / אבל אז לילה בא ואני בודדה, אז אני מורידה / ומרגישה ריקה ומגלגלת מה שיש במגירה / כי מפחדת להביט לפחד בעיניים".
"אני זוכרת את הפעם הראשונה שהשמעתי את השיר לכמה חברים שלי. כולם השתתקו. זה היה כמו לספר לאנשים משהו שהתביישתי לספר. מבחינתי, אם שיר שכתבתי גורם לי להרגיש ככה - זה דבר טוב. אני רוצה להיחשף ולדבר על דברים שאני לא גאה בהם. זה לדעתי משהו שחסר בעולם, שאנשים יגידו מה עובר עליהם ומה כואב להם".
מה היחס שלך לתל אביב, חוץ מזה שהיא העיר הכי מדהימה בעולם וכל מיני קלישאות כאלה.
"אז באמת יש בה דברים מדהימים ואנשים נחמדים, אבל אף פעם לא הרגשתי שייכת לכאן. גם בגלל שאני צמאה לטבע ולשקט, אז בכלל יש לי בעיה עם חיים אורבניים, אבל גם בגלל שיש בתל אביב משהו מאיים ומרוחק. יש לתל אביב תדמית של מקום פתוח - אבל בפועל, בוא נגיד שלא תזיק לו עוד פתיחות. יש בעיר הזו יותר מדי שיפוטיות. מצד אחר, בתכלס, כל מקום הוא גם מדהים וגם מעאפן".
לתחושתי, בשירים שלך את מנסחת איזו זהות חדשה שמגדירה רבים בדור שלנו - מצד אחר, ליברלית ופתוחה אל העולם, ומצד אחר עם זיקה חזקה למסורת היהודית. את מרבה לשיר על השגחה אלוהית ועל בית הכנסת.
"הרבה אנשים צוחקים עליי, כי מושגים כמו תנ"ך, תורה ובית כנסת הם ג'יבריש לרבים בתל אביב, אבל האמונה והקרבה לאורח החיים היהודי מאוד מושכות אותי. קשה לי למצוא מקום בעולם החילוני, אבל העולם הדתי זה מקום שעוד לא כל כך הגעתי אליו. נראה מה יהיה. אני מרגישה כמו איזו צומת דרכים. מצד אחד, אני לא שומרת מצוות ואני כן רואה 'משפחת קרדשיאן', מצד אחר אני כן מאוד רוצה לשמור מצוות וקוראת ספרים על הרמב"ם".
ומה יהיה עם הטינדר?
"הוא נמחק, ויתרנו על הטינדר".
את משלבת בשירים מושגים שמאפיינים את הדור שלנו, למשל טינדר, אבל את נמנעת מכל מיני מניירות לשוניות וולגריות שנפוצות בו. את מפלרטטת עם היפ-הופ, אבל אין באלבום "פאקינג" אחד, למשל.
"כי זה לא יפה בעיני. היתה לי שיחה מעניינת בנושא עם אבא שלי לפני כמה שנים. כתבתי באחד השירים על מישהו 'כוס אמא שלו', והוא שאל למה להשתמש במילה אגרסיבית כזו. אמרתי לו 'כי ככה אני מדברת, אני הרי מקללת כל הזמן'. ואז הוא אמר לי משהו שרק מאוחר יותר הבנתי - מוזיקה צריכה להגביה את החיים. היא נעלה וגבוהה יותר מהחיים. חשוב לי לא להיות גסה או זולה. לקלל זה פתרון קל מדי".
מה היחס שלך לעברית ולמוזיקליות שלה?
"זו שפה מדהימה ברמות, והיא קשה מאוד לשירה. זה בלתי הגיוני בעליל לשיר בה, בגלל העיצורים. היא שפה לא עגולה והיא מאוד קשה. מנגד, יש בה דברים מגניבים והמון טריקים ומשחקים שאפשר לעשות. ומעל הכל - היא שפת קודש, וזה מתחבר גם לשאלה שלך על הקללות. לא יעזור: כמה שנדבר עברית ביומיום, זו שפת קדוש, ולכן לא יאה לקלל בה".
"מסיבה" יוצא לדרך עם השורה "למה שאתה תגיד לי איך עושים את זה נכון". זו לא דרך תקנית או מקובלת להתחיל משפט בעברית, וזה מה שכל כך מפתיע ויפה פה.
"באופן כללי, כל תהליך הכתיבה היה אינטואיטיבי, והשיר הזה במיוחד. הוא קרה בצורה הכי פחות מתוכננת שאפשר. ישבתי על הספה וכתבתי, וככה יצא ה'למה שאתה תגיד לי'. אני לא בהכרח פונה בו למישהו אחר, אלא לעצמי - לקולות שהיו בי, לנטייה שלי לביקורת עצמית, לפילטרים ולמחשבות שאני לא מספיק טובה ולא ראויה. זה שיר שבא ואומר 'די, אני בסדר'".
בשיר "כמה מתוק" את שרה על מישהו שיש לו מאה אלף עוקבים. לא יכולתי שלא לתהות למי את מתכוונת. למי כבר יש כל כך הרבה עוקבים. את שרה על חנוך דאום?
"יש כל מיני. השיר הוא על סיטואציה שמתרחשת לא פעם. אתה יודע, נכנס מישהו וכל העיניים עליו. כאילו, 'וואו, מה קורה עם הבחור הזה?' פעם, אם הייתי מכירה בחור כזה, הייתי מרגישה כמו כלום ושום דבר. היום, הגישה שלי היא כמו שאני שרה בשיר: 'יש לי חדר קטן. אם אתה רוצה, תבוא. לא רוצה - זה גם בסדר. אחרות יתרגשו ממך'".
לא הרגשת שהכותרת "כמה מתוק" מתוקה מדי? זה נשמע כמו שיר של יגאל בשן.
"יגאל בשן, אשכרה. כן, אני חייבת להודות שלפעמים זה הרגיש לי מתוק מדי ועיצבן אותי. חשבתי לשנות ל'כמה רחוק'. ה'כמה מתוק' בא מניסיון ליצור איזה עולם מושלם שהייתי רוצה להתעורר בו. ואם כבר הכל מושלם, אז שהכל יהיה מתוק. התגעגעתי לתחושה של מתיקות ואהבה, ומשם זה בא".
בצד מועלם, בין המפיקים של האלבום אפשר למצוא שמות כמו די ג'יי מש, שקל, יובל מעיין, אור זורף, טהר שפי ואמיר ובן. "תהליך העבודה היה אורגני ועם חברים טובים, אז לא היתה מסגרת שתשים יד מכוונת", היא אומרת. "היו מבחינתי רק שני קווים מנחים: שזה יהיה עולם סאונד שאני אוהבת, ושהשירים יהיו אוטוביוגרפיים".
"המבחן מבחינתי היה שהשירים יעמדו בפני עצמם גם אם אוציא מתוכם את ההפקה. היתה שאלה אחת שהצגתי לעצמי כל הזמן: האם השירים יעבדו גם כשאנגן אותם בפסנתר? היה לי חשוב שהפזמון יהיה פזמון, שהמבנים יהיו טובים, שלכל שיר יהיה סיפור".
אמרת פעם שאחת המוזיקאיות האהובות עליך זו רוסליה. היא השפיעה עלייך כאן?
"מאוד. אני שמה לב לזה בעיקר כשאני ניגשת למחשב ולהפקה. היא החזירה אותי להיות אקוסטית יותר ועם הפקות חמות יותר. אני כותבת לאחרונה גם באנגלית ושם ההשפעה שלה בולטת יותר. היא שלחה אותי למסע שעדיין לא חזרתי ממנו עם מסקנות".
"עוד השפעה גדולה עליי זו מוזיקה אפריקאית. היתה תקופה שהייתי שומעת רק זמרות ממאלי וכדומה. הסלסולים שלהן השפיעו עליי עוד יותר מסלסולים במוזיקה המזרחית. חשוב מכך, המוזיקה האפריקאית בנויה במבנה של שאלה/תשובה, עם הרבה קולות רקע וסוג של מקהלה שמלווה, ואני חושבת שגם אצלי יש לעתים קרובות תחושה של מקהלה כזו. הכלי שאני הכי שולטת בו זה הקול שלי, ולכן הרבה פעמים אקליט קולות ולא אנגן".
זה אלבום אוטוביוגרפי מאוד. כל מה שיש בו בא ממך, אבל לא כל מה שיש בך נמצא בו. אז מה לא בא לידי ביטוי?
"יש לי טמפרמנט עירקי, ברוך השם, אבל עוד לא מצאתי איך להביא אותו לידי ביטוי. אני מאמינה שיום אחד הוא כן ייכנס. אולי אעשה אלבום מטאל שאצרח בו ואקלל".
קיבלת תגובות מרגשות במיוחד על האלבום?
"אני כל הזמן מקבלת תגובות מרגשות. מישהי כתבה לי שהיא בת 19 ויצאה מהבית כי היו לה מלא בעיות עם ההורים. היא סיפרה שעכשיו היא ישנה על ספה של חברה, ואמרה לי שהאלבום מחזיק אותה בבידוד. אני יודעת מה זה כשמוזיקה מצילה אותך, אז התגובות האלה מאוד מרגשות אותי ומזכירות לי שבסופו של דבר, אני רק שליחה".
את מככבת בספוטיפיי "הנשים של המוזיקה הישראלית". נחמד, אבל העובדה היא שאין פלייליסט "הגברים של המוזיקה הישראלית".
"החיים של אישה ושל גבר הם דבר מאוד שונה, בלי קשר למוזיקה. אנחנו לא נולדים לאותם חיים. כשאישה נולדת יש לה הרבה יותר מטלות ומגבלות ודברים להיזהר מהם ולדאוג מהם".
"יש מעט מאוד שיוויון במוזיקה הישראלית ומכאן בא הצורך להדגיש את הנשים שכן יש לה. לבוא ולהגיד 'עשינו מקבץ כדי שתראו שיש מוזיקאיות'. אני בעד שנשים יעשו את זה אחת בשביל השנייה, שניקח את המושכות וניצור מעגל של תמיכה כלכלית. נגיד - להחליט שאם אני יכולה לעבוד או עם נגנית או עם נגן, אז אעבוד עם נגנית".
בעניין אחר לגמרי, אני חייב לשאול מה הסרט האהוב עלייך.
"'קלרה הקדושה'. הכל שם מדהים - התסריט, הארט, השחקנים, וכמובן הפסקול, הטוב בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי".
איפה תהיי עוד חמש שנים?
"אני מקווה שאעשה מוזיקה והרבה ממנה, ואני מקווה שתהיה לי משפחה ואשמור קצת מצוות. לאט לאט, אלוהים גדול. אני לא באמת חושבת כל כך רחוק".
אז נחשוב יותר קרוב. מה תהיה הכותרת של השיר האולטימטיבי על הקורונה?
"'סוף העולם'. אני כותבת עכשיו הרבה שירים על סוף העולם. אני לא באמת מרגישה שאנחנו בסוף, אבל זה צמד המילים שהכי רץ לי בראש".
או.קיי, ונגיד שזה באמת סוף העולם. זיקוקי דינור, כולנו עומדים על צוק ומחכים לקץ. מה הפסקול שילווה את זה?
"אני חושבת על זה הרבה עכשיו. אני שומעת שיר ואומרת 'זה היה בא טוב לסוף העולם'. התשובות שלי כרגע הן 'Your Sweet Love' של לי הייזלווד ו- 'Anyone Who Knows What Love Is' של אירמה תומאס".