לפני כמה חודשים, הצטרף "ספייס ג'אם" לקטלוג של נטפליקס, וצפייה מחודשת בלהיט האנימציה משנות התשעים הובילה למסקנה עגומה: מייקל ג'ורדן אולי היה הכדורסלן הגדול בכל הזמנים, אבל נוכחות קולנועית מרשימה לא היתה לו. על הפרקט, הוא הפך את כל מי שכיכבו בצידו לטובים יותר - אך על המסך, הוא לא היה שותף שווה ערך לבאגס באני, ולא פלא שהקריירה שלו בתחום לא המריאה.
היום (שני) עולה בנטפליקס תוצר נוסף בכיכובו של ג'ורדן, בו הוא חוזר למקומו הטבעי: לא כשחקן קולנוע, אלא כמושא התיעוד. מדובר בסדרת דוקו בשם "הריקוד האחרון", שעשרת פרקיה הופקו בידי ערוץ ESPN וישודרו בו בארצות הברית, אך בשאר העולם יוצגו בשירות הסטרימינג.
כמשתמע משם הסדרה, היא עוסקת בעונת 1998/1997: העונה בה הוביל ג'ורדן את שיקגו בולס לאליפות השישית והאחרונה שלה, רגע לפני שהקבוצה האגדית תתפרק ותתפזר לכל עבר: הוא יפרוש זמנית; סקוטי פיפן שבצידו יעבור קבוצה; המאמן פיל ג'קסון יעזוב, וכך הלאה.
הסדרה עוקבת אחר הבולס בעונה המאתגרת הזו, במהלכה נאלצה להתגבר על פציעות, יחסי אנוש רעועים ויריבות קשות כדי לאסוף טבעת שישית, אך גם חוזרת אחורה - לשנים בהן בנתה את עצמה, והפכה מקבוצה נחותה ואז לוזרית לאימפריה, ולסיפורים האינדיבידואלים של החברים בה, בראשם כמובן ג'ורדן.
את הפסיפס הזה מרכיב הבמאי ג'ייסון הייר באמצעות שילוב בין שני אלמנטים. הראשון הוא חומרי ארכיון: באותה עונת אליפות היסטורית, צוות צילומים ליווה את שיקגו וזכה לקרבה אינטימית באופן נדיר לג'ורדן ולחבריו. התנאי של הכוכב היה שרק הוא יחליט מתי אפשר לשחרר את החומרים - וזה קורה כעת.
האלמנט השני לא פחות יוקרתי, והוא ראיונות עכשוויים עם כל מי שרק אפשר להעלות על הדעת: ג'ורדן; דניס רודמן, שכיכב בצידו ובניגוד אליו הפך לכוכב קולנוע לזמן מסוים; סקוטי פיפן; סטיב קר, שנהיה מאז לאחד המאמנים הגדולים ב-NBA, ולכן זוכה כאן ליותר זמן מסך מהראוי ביחס לתרומה שהיתה לו כשחקן בזמן אמת; פיל ג'קסון ובכירים אחרים בקבוצה; ומנגד, גם מי שהיו היריבים של הבולס.
נוסף לכך, לא פחות משני נשיאי עבר מתראיינים כאן: ברק אובמה, שגדל בשיקגו ואף שיחק כדורסל בעצמו, כך שמן הסתם יש לו זיקה לנושא; וביל קלינטון, שהיה המושל של ארקנסו, המדינה בה סקוטי פיפן גדל ושיחק בקולג'.
לאור כל זה, לא פלא כי התקשורת האמריקאית הגדירה את הסדרה כלא פחות מאשר "אירוע ענק". למי שכתבו כך היתה גישה לכל עשרת הפרקים, כולל הפרק השביעי, בו יש המחשה ויזואלית לדיווחים ארוכי השנים על ההתנהגות המחרידה של ג'ורדן כלפי עמיתיו. "מי שיצפה בקטעים האלה, בטח יחשוב שאני אדם נורא", צוטט הכוכב במגזין הספורט האמריקאי דה אתלטיק.
לי, בקולוניה הישראלית של ה-NBA, היתה גישה רק לארבעה פרקים, ולפחות על סמך האומדן הזה - לא מדובר בינתיים ביצירת פאר פנומנלית, אם כי היא בהחלט מיומנת ומענגת.
נתחיל בכל זאת עם הדברים הרעים. בעיה אחת של הסדרה מאפיינת יצירות מסוג זה, התלויות בשיתוף הפעולה של מושאי התיעוד. לפחות בארבעת הפרקים שראיתי, "הריקוד האחרון" מעט ידידותית ונינוחה מדי. היא גובלת בפולחן אישיות, וכולם יוצאים בה טוב. במקרה או שלא במקרה, היחיד שיש כלפיו נימה פחות חיובית הוא היחיד שכבר לא בחיים - ג'רי קראוס, היהודי השמנמן שניהל מקצועית את הבולס.
רק ברגע אחד, מי המנוחות גועשים ופולטים מתוכם ארס. זה קורה בשעה שמשוחחים עם ג'ורדן על ההתנהגות הבלתי ספורטיבית של דטריוט פיסטונס, יריבתם הנצחית, בסיום סדרת הפלייאוף בה הבולס סוף כל סוף מיגרו אותם. הכוכב, שהיה עד אז סלחן ומפויס, לא בוחל במילים כדי לעקוץ את אייזאה תומאס, מי שהיה ונותר הנמסיס המרכזי שלו. "הוא Asshole", חורץ מייקל - ומזכיר לנו שעם כל הכבוד לרצון בשלום עולמי, רגעים כאלה תמיד יותר מעניינים דרמטית מאשר פוצי-מוצי.
בעיה שנייה היא שבניגוד ל"או.ג'יי תוצרת אמריקה", יצירת המופת האמיתית של ESPN, הסדרה הזו לא משתמשת בסיפור הספורטיבי כדי לספר סיפור גדול יותר על החברה האמריקאית. היא מזכירה לא פעם את הרקע ממנו הגיעו גיבוריה, אבל עושה זאת כדי לבנות את המוטיבציות שלהן ולהסביר את התנהלותן, ולא יותר מכך. אין כאן רבדים חברתיים, כלכליים או פוליטיים, וגם לא אמירות מקיפות יותר על זמן ותקופה - ולכן קשה להאמין כי מי שלא מתעניינים מלכתחילה ב-NBA ימצאו בסדרה עניין רב.
לעומת זאת, חובבי וחובבות כדורסל ילקקו את האצבעות. מנקודת מבט ספורטיבית, חומרי הגלם הם הקרם דה לה קרם: השחקנים הכי גדולים, סדרות הפלייאוף הכי בלתי נשכחות, בחירות הדראפט הכי מבריקות, המהלכים הכי עוצרי נשימה. הסדרה לוקחת את כל אלה ומציגה אותם בצורה מהוקצעת, קצבית ואפקטיבית להפליא, כמו רצף של התקפות מתפרצות המסתיימות בהטבעות.
מהנים במיוחד הם הרגעים שמספקים הצצה לאחורי הקלעים של כמה מן הרגעים האיקונים בתולדות ה-NBA: למשל, הבחירה בג'ורדן במהלך טקס הדראפט, או הסל המכריע שלו בשניות הסיום בסדרה הרת גורל מול קליבלנד. בפרספקטיבה, משעשע להיזכר כי אחד הראשונים לחבק אותו לאחר מכן היה ברד סלרס, שלאחר מכן הידרדר לעונה לא מרשימה במכבי ראשון לציון.
חשוב מכך, הסדרה גם מזכירה עובדה מדהימה למדי: כיום, ג'ורדן והבולס נחשבים לווינרים האולטימטיבים. אך במשך שנים ארוכות, הם היו רחוקים מכך. התחושה היתה שאולי לעולם לא יצליחו לזכות בטבעת, ושהכוכב שלהם יצטרף למועדון של כישרונות העל שנותרו בלי תואר. כל זה, כמובן, הופך את קורותיו של המועדון הזה לעוד יותר מורכבים ומרתקים.
בזכות כל זה, ארבעת הפרקים חולפים במהירות שיא, ומותירים טעם של עוד. לו ששת הפרקים הנוספים היו ברשותי, הייתי צופה בכולם תיכף ומיד. גם בגלל איכות המוצר, וגם בגלל הוואקום שאליו נכנס - ברגעים אלה הרי היינו אמורים לעקוב אחר תחילה של עונת הפלייאוף, שהוקפאה בשל הקורונה. "הריקוד האחרון" היתה אמורה לעלות רק ביוני, אך גופי השידור מאחוריה היו מודעים למצוקה והקדימו את עלייתה כדי לספק נחמה למורעלים המורעבים.
מצד אחר, מי שרגיל לבינג'ים בנטפליקס ייאלץ להסתפק הפעם במינון של שני פרקים בשבוע בלבד. בין לבין, אחרי שתסיימו להתפעם מחדש מן הביצועים הספורטיביים של ג'ורדן, אתם מוזמנים לחפש בשירות הסטרימנג את "ספייס ג'אם" כדי להיווכח שהוא בכל זאת לא אלוהים, אלא בן אנוש שמתעלה בתחומים מסוימים ומתקשה באחרים.