כמו קולנוענים אמריקאים רבים, גם ספייק ג'ונז החל את דרכו ביצירת וידיאו קליפים. לפני שהתפרסם כיוצרם של סרטים עלילתיים ארוכים בסדר הגודל של "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"היא", הוא קנה לעצמו שם בתחילת שנות התשעים באמצעות שיתופי פעולה עם הרכבים פולחניים כמו סוניק יות' והביסטי בויז, להם יצר בין השאר את הקליפ ל"Sabotage".
כעת, ג'ונז סוגר מעגל עם "סיפורם של הביסטי בויז", סרט דוקו טרי שהיה אמור לעלות למסכי האיימקס בתחילת החודש, אך בשל הקורונה דילג היישר לסטרימינג בסוף השבוע - והוא זמין באפל טיוי פלוס, גם אצלנו.
בשנים האחרונות, ככל שז'אנר הדוקו המוזיקלי נפוץ יותר, כך התוצרת שלו מתיישרת לפי שטאנץ קבוע: סרטים המשלבים בין קטעי ארכיון לראיונות עכשוויים, ובדרך כלל נעשים בידי במאי שהיה מעריץ של מושאי התיעוד, ולעתים קרובות אף עבד איתם בעבר.
"סיפורם של הביסטי בויז" חורג מן המסורת הזו, אך בצורה הרבה פחות יצירתית ופרועה ממה שהיינו מצפים מבמאי כמו ג'ונז ומהרכב כמו הביסטי בויז. מדובר למעשה בתיעוד של מעין ערב מספרי סיפורים, שהופק מלכתחילה כדי להפוך לסרט, ומבוסס כשלעצמו על האוטוביוגרפיה של הלהקה.
וכך זה נראה: על במה גדולה באולם סגור, כשמולם קהל נלהב, עומדים שני חברי ההרכב שנותרו בחיים - מייקל דיאמונד ואדם הורוביץ, שאם יעשו סרט עלילתי על אודותיהם, יהיה ראוי ללהק אליו את נובאק ג'וקוביץ' ומרטין פרימן. הם מספרים על תולדותיה של הלהקה בנימה נוסטלגית שיש בה גם הרבה הומור עצמי ולעתים אף הלקאה עצמית. כל הזמן הזה, ניצב מאחוריהם מסך המקרין שלל קטעים מן הארכיב שלהם ושל מי שהיה החבר השלישי בלהקה, אדם יאוך, שהלך לעולמו בשל מחלת הסרטן בתחילת העשור הקודם
התוצאה נראית כמו הרצאת TED. או נכון יותר לומר, לאור הפלטפורמה בה מוקרן הסרט - כמו כנס השקת אייפון חדש. מצד אחד, בגישה הזו יש משהו מרענן. הרי כמה אפשר לראות מסמכי דוקו מוזיקליים שכה דומים אחד למשנהו? באופן אישי, צפיתי בתריסר שכאלה בעת האחרונה ואני כבר מתקשה להבדיל ביניהם. אפילו אם "סיפורם של הביסטי בויז" היה משעמם, אז לפחות הוא משעמם בדרך אחרת.
והוא לא משמים, כיוון שדיאמונד והורוביץ ניחנים בכריזמה, קסם אישי וחוש הומור. הודות להם ובזכות העריכה של ג'ונז, הסרט רהוט, זורם ולרגע לא מטרחן. זאת, גם כשהוא מספר על תהליכים גדולים - כיצד שלושה ילדונים יהודים מברוקלין הפכו לתופעת תרבות עולמית, איך הם עזרו להעמיד לראשונה את ההיפ-הופ במרכז הבמה העולמית, כיצד חוו את משבר האלבום השני ואיך התאוששו גם ממנו; וגם כשהמצגת יורדת לרזולוציות נמוכות יותר, למשל איך נכתבה המוזיקה האגדית והחד-פעמית של אחד הלהיטים הכי מזוהים עמם, "Sabotage".
מצד אחר, בגישה של הסרט יש משהו מצוחצח ומתוקתק מדי. מצחיק, ואולי בעצם עצוב, לראות איך לוקחים סיפור על להקה שפעם היו מי שראו בה כסמל לתרבות הנגד, ואורזים אותו כפרסומת לאייפון. אדם יאוך, כזכור, ביים חלק מן הקליפים של הביסטי בויז, ועשה זאת תחת הפרסונה של במאי שוויצרי יומרני בשם נתניאל הורנבלואר. באלטר-אגו הזה הוא גם התפרץ לבמת טקס פרסי MTV בתחילת שנות התשעים כדי למחות על העובדה שהקליפ של ג'ונז ל"Sabotage" הפסיד את הפסלון. קשה שלא לתהות - אם יאוך היה בחיים, האם לא היה משחזר את המעשה, והפעם כדי למחות על פועלו של ג'ונז עצמו?
ויש בסרט גם בעיות נוספות. מצד אחד, אפשר להעריך את הנכונות של דיאמונד והורוביץ להתייחס לפרקים פחות נעימים בהיסטוריה שלהם. כך, למשל, הם מודים שנהגו בסקסיזם כלפי קייט שלנבך, אחת המייסדות של הלהקה, וניפנפו אותה מתוכה רק כי לא התאימה לתדמית שניסו לטפח. הם גם מצטטים בבושת פנים מילים מיזוגניות שזימרו ומכים על חטא.
כל זה טוב ויפה, אבל נראה שנעשה בצורה מאולצת למדי, כדי לצאת ידי חובה. משרשרת סימוני הוי של הלהקה גם נעדרת התייחסות לטענה הכי נפוצה נגדם - שחטאו בניכוס תרבותי, בכך שלקחו ז'אנר מוזיקלי שחור והלבינו אותו.
גם בלי קשר לכך, הדוקו הזה לא חודר למקומות עמוקים במיוחד. הוא אף פעם לא משעמם, אבל גם לעולם לא מתעלה על פני השטח, אלא מעדיף לגרד את הפצעים המעניינים ולדגדג אותם, מבלי לחפור בתוכם.
ברבים מסרטי מארוול, הסצינות שלאחר הקרדיטים מעניינות לא פחות אם לא יותר מאשר מה שקרה לפניהן. כך קורה גם כאן, עם כמה רגעים משעשעים שנחתכו בעריכה. הם מתעדים אינטרקציות בין דיאמונד והורוביץ לנוכחים בקהל, בהם אושיות מפורסמות כמו סטיב בושמי. בדקות הללו, יש קורטוב של טירוף וחוצפה מהסוג שהיו חסרים קודם לכן.
ההסתייגויות הללו לא מבטלות לחלוטין את ערכו של הסרט. הוא מהנה לצפייה, קצבי ומבדר, ומן הסתם גם יש לו פסקול נהדר. מעריצי הלהקה ייהנו לומר בהתנשאות מסוימת שהצפייה לא חידשה להם, אך למי שפחות בקיאים, "סיפורם של הביסטי בויז" ישמש הקדמה מצוינת ומעוררת תיאבון, כמו שיעור מבוא בשנה א' באוניברסיטה.
החלק האחרון של הסרט מוקדש לפרידה מיאוך, שהלך לעולמו בגיל 47 בלבד. מותו הוביל לפירוק ההרכב, שאחרת אולי היה ממשיך להופיע עד היום. דיאמונד והורוביץ סנטימנטליים מאוד כשהם מדברים עליו, אבל יכולים להתנחם בכך שמורשתו ממשיכה לפעום. הדוקו הזה ודאי ירכוש לביסטי בויז כמה מעריצים ומעריצות חדשים, ואחד מהם עוד יביים על אודותיה את הסרט שראוי לה.