פרק 6 של "הריקוד האחרון", הדוקו של נטפליקס ו-ESPN על עונת האליפות האחרונה של שיקגו בולס, מתמקד בסוגיית ההימורים של מייקל ג'ורדן, שכבר בזמן אמת חוללה סערה. "אתה מכור להימורים?" הוא נשאל וענה: "אני לא מכור להימורים, אני מכור לתחרותיות". ג'ורדן הימר על כל סכום. הוא שיחק קלפים עם סקוטי פיפן כשעל השולחן עשרות אלפי דולרים והצטרף לבלק ג'ק של חברים אחרים לקבוצה כשסכום ההימור עמד על דולר. הוא לא יכול היה לראות אנשים שמשחקים על משהו בלי להצטרף אליהם.
אז אפשר לטעון שזו התמכרות להימורים, ג'ורדן טוען שזו התמכרות לתחרותיות, על דבר אחד איש לא חולק: זו התמכרות. אנשים מטבעם מחפשים למה להתמסר, וכשאתה אוהד ספורט לא צריך יותר מדי כדי למצוא את עצמך שועט באובססיביות אחרי מטרה. הרי בסופו של דבר רכשת את הבסיס בגיל מאוד צעיר. השוד שעשה וירוס הקורונה בחודשיים האחרונים, כשגזל מאיתנו בברוטאליות את הסם שאליו הורגלנו, הכניס את כולנו לקריז בלתי נשלט. טבע האדם הוא להחליף התמכרות בהתמכרות, וחובבי הספורט מצאו תחליף פחות טוב אבל כזה שמפיג להם את הפריים-טיים. במקום מכבי והפועל קוראים להם ניר והגר, במקום ליברפול ויונייטד שמם הוא אריק ודובי.
על פני השטח לא אמור להיות קשר מהותי בין תוכנית של שידוכים הזויים לאוהדי כדורגל, אבל העובדה היא שהוא קיים, במיוחד בעונה הנוכחית, שרצה הגורל והגיעה לשיאה בזמן שההיצע בטלוויזיה דל במיוחד. הסיבה לכך פרוזאית בעיקרה: "חתונה ממבט ראשון" משודרת במוצ"ש ובראשון/שני, הימים העמוסים ביותר בשגרת החיים של חובבי הספורט. 21:30 היא השעה שבה הסתיים המשחק המרכזי של שבת, כשאחריו עלו תוכניות הפוסט-גיים. עכשיו הפרשנות היחידה שאנחנו מקבלים לאירועים היא בתוכניות הלקט של יעל והרי"ש האנושית המכונה "דני". לא בכדי כשהחלה שגרת הסגר היה בטוויטר מי ששרטט את החיבור המושלם באמצעות מילה אחת שהודבקה על תמונה אחת.
זה לא מסתכם, כמובן, במחזוריות ובשעות. החיבור בין ספורט וסקס נצחי, לא בכדי מילים כמו Score או first base הושאלו מהעולם הספורטיבי לרומנטי (הקבלה שמודגמת באופן מושלם בסרט "טריינספוטינג"). אבל לא צריך לחפור יותר מדי עם תאוריות טרחניות - פשוט אין שום דבר אחר, אנחנו קבורים בבית והסמול-טוק היחיד שאפשר לנהל במוצ"ש הוא על הפריזורה של מאור או על סיפור האהבה בין אמיר לבת הזוג ששידכה לו ההפקה, הכלבה ג'ינג'ר.
בואו נודה על האמת - "חתונה ממבט ראשון" הייתה שם גם קודם, לפני שהפסיקו לנו את הספורט. אנחנו לא צריכים פגרת כדורגל כפויה כדי להתמכר לריאליטי. חיינו בסבבה עם השילוב בין המשחק המרכזי לאח הגדול ובין דרבי תל אביבי להישרדות כבר הרבה לפני כן. ההבדל הוא שמה שקודם היה גילטי פלז'ר איבד לחלוטין את החלק של הגילטי. קודם לא יכולת להודות שאתה מוותר על "שער השבת" בשביל שירי ולירן והנה, בשביל רוני ונעם אתה כבר לא צריך לוותר על שום דבר. מה כבר יש לך לעשות? את "הריקוד האחרון" תמיד תוכל לראות אחר כך, הוא לא יברח.
הקסם ב"חתונמי" לא טמון רק בצפייה. כמו בלא מעט מקרים, מה שסובב את האירוע לא פחות גדול מהאירוע עצמו. צייצני כדורגל הם אנשים שיגידו את דעתם על כל דבר ובהרחבה, וכך יוצא לנו בליל של פרשנות שמערבת רפרנסים לכדורגל או שלא, למי אכפת?
חוץ מזה, אני בטח לא היחיד שתוהה מה איזה נושא מאוס יותר כשמדברים על ברצלונה: ה-11 שכוללים בתוכם את מסי או ה-11 ששייכים לאריק.