חשוב להקשיב לכאב של נדב אבקסיס, אבל עדיף להקשיב למומחים בנושאי מגפות

המיתוס המפורסם גורס שהקומיקאים המצחיקים ביותר הם אנשים עצובים מאחורי הקלעים. נהוג לטעון שזאת הקללה שלהם, היכולת לגרום לאחרים לשמוח ולצחוק, בעוד הם צריכים להילחם עם השדים שלהם ברגע שהם יורדים מהבמה. או לחילופין, זה בולט כשהם מנסים לומר משהו רציני, אבל לא מסוגלים להימנע מלברוח לאזור הנוחות הכל כך מוכר להם של לבדר ולהצחיק. קשה היה לא לחשוב על הקללה הזאת כשנדב אבקסיס עלה לשידור אמש במהדורה המוקדמת של כאן 11, ורגע לפני שהקיא מתוכו את הכאב, הזעם וחוסר האונים של עשרות אלפי עובדי עולם התרבות והאמנות - הוא התבדח עם דוריה למפל על התסרוקת החדשה שלו.

אבקסיס הוא שועל קרבות ותיק גם על במות הבידור בישראל, וגם בפאנלים חדשותיים, שם הוא לא מפחד להביע דעות שנויות במחלוקת. כך למשל כשהביע בעבר תמיכה בעמדתו של הרב רפי פרץ בנוגע לטיפול המרה, עמדה מפתיעה במיוחד כשהיא מגיעה מגיי. מי שמזמין אותו לאולפן יודע שהוא הולך לקבל שואו, ובעידן הרשתות החברתיות שנוגס ביוקרה של המהדורות המרכזיות - ליהוק של קומיקאי חד-לשון הוא לא פעם חשוב יותר מאשר של פרופסור חריף-מחשבה.

אם הבחירה היא בין לראיין סאונדמן בחברת הגברה שנמצאת על סף פשיטת רגל, עובד במה שנמצא בחל"ת כי התיאטרון שבו הוא עובד עומד סגור כבר חודשים או את נדב אבקסיס - האחרון יעשה את העבודה בצורה הטובה ביותר. וזה בדיוק מה שהוא בא לעשות, לתת שואו שידברו עליו, שאנשים ישתפו אותו בפייסבוק ויכתבו: "סוף סוף מישהו אומר את האמת". זה ווין ווין, גם בשבילו וגם בשביל הערוץ שהזמין אותו לשידור.

ראוי לציין שהמתווה שפורסם אמש על ידי שרת התרבות היוצאת מירי רגב באמת מרתיח. לפופוליזם של רגב אנשי התרבות והאמנות בישראל התרגלו זה מכבר, הרצון לצאת בכותרות של "הערב השרה רגב תחשוף את התוכנית להצלת עולם התרבות" כבר מוכר לנו מזמן, זו הטקטיקה שלה כבר שנים, בדיוק כמו ההודעות השקריות לתקשורת לפיהן "השרה בחרה את ציפי שביט להדליק משואה" (בפועל מדליקי המשואות נבחרים על ידי ועדה ציבורית). וכך, השרה יכלה לפרסם שרגע לפני שהיא עוזבת את המשרד היא זאת שמדליקה את האור מחדש על עולם התרבות, אלא שהמתווה שהיא הציעה הרגיש לאנשי הבמה כמו יריקה בפרצוף. מעבר לתאריך יעד לפתיחת אולמות, לא הייתה התייחסות אמיתית למשבר העמוק שעובר על העובדים בענף. המתווה הזה הוא כמו להדביק פלסטר על גידול סרטני.

תחילת הריאיון של למפל עם אבקסיס עסקה בדיוק בזה, וכאמן מבוקש אבקסיס הצליח להדגים בצורה פשוטה לצופים עד כמה המתווה של רגב הוא עבודה בעיניים. אבקסיס סיפר שרצה לקבוע הופעה לתקופה שאחרי תאריך היעד שהציבה השרה באמפי הקטן בעין הוד, אבל הם עדיין לא יודעים כמה אנשים יכולים להיכנס לאולם, האם הם יכולים להתחייב שההופעה תתקיים, לכמה אנשים הם יכולים למכור כרטיסים, האם אנשים מבוגרים יוכלו להיכנס לאולם, האם יצטרכו לבדוק חום לאנשים שמגיעים לאולם - ומעל הכל, הוא לא יכול לדעת אם בכלל יהיה כלכלי לערוך את ההופעה בתנאים האלה.

אלא שאז הריאיון לקח תפנית אנושית, ואבקסיס פשוט לא יכול היה לשחק יותר במשחק הדיפלומטי הזה, והחליט פשוט לצעוק בכאב בשם חבריו למקצוע. "הגיע הזמן שנגיד את זה, חלאס, אין פה קורונה", ביקש למסור לגבי ברבש (אותו כינה "הפרופסור שמגיש את החדשות בערוץ 12"). "הייתה קורונה, התמודדו איתה יפה מאוד. חלאס! חלאס!". זה לא היה נעים לצפייה במיוחד, אבל כאב הוא אף פעם לא דבר שמצטלם טוב מדי. אנשי עולם התרבות והאמנות רוצים לחזור לשגרה בדיוק כמו עובדי איקאה, והבעיה שלהם כנראה היא שהם תרבותיים מדי, או כמו שטען אבקסיס, מקשיבים לך רק אם אתה הראל ויזל ואתה צועק, מקלל ויורק באולפן.

זה היה הכי קרוב שראינו בתקופת הקורונה לקריאה למרד. אבקסיס קרא להנחיה ללכת עם מסכות "כיסוי תחת" (ומיד התנצל על השימוש במילה "כיסוי", ברגע מובהק של קללת הקומיקאים שהוזכרה בפתיח), סיפר שהוא נפגש עם אנשים ולוחץ ידיים כרגיל ודרש להחזיר את המדינה לשגרה. למפל פשוט נתנה לו לדבר, והמונולוג שלו המשיך בלי הפרעה. האם אבקסיס צודק וכל הפרופסורים טועים? כנראה שלא. האם המדינה צריכה לתמוך בעובדי עולם התרבות ובכלל בעצמאים שנפגעו מההחלטות של הממשלה? בוודאי שכן, אבל אבקסיס לא קורא לעזרה כלכלית לעובדים שנפגעו, אלא לביטול כל הההגבלות על ריחוק חברתי לאלתר.

לא בטוח שמקבלי ההחלטות בממשלה צריכים לקבל הנחיות או אפילו עצות מקומיקאים, אבל לכל הפחות חשוב לשמוע את הצד שנפגע, ולהבין שסיר הלחץ הזה על סף התפוצצות. מעניין רק שאבקסיס צועק על דוריה למפל, מתבדח על חשבונו של גבי ברבש ומשתמש בהראל ויזל כדוגמה - אבל לא באמת מזכיר מי הם האנשים שמקבלים את ההחלטות שפוגעות בו ובחבריו כל כך. ת'כלס, ההתעלמות שלו מהאחראים למצב היה הקטע הכי מצחיק.