למראית הדז'ה וו

"בואו נדבר על זה פעם שנייה". אני משום מה תחת הרושם שדיברנו על זה כבר אלף פעם. רוברט דה נירו סוחט עוד קצת את הלימון הגנגסטרי, כשלצידו בילי קריסטל מתרווח בנעלי הפסיכיאטר היהודי. אין ממש שינוי מהסרט הקודם, אבל אז זה היה טרי-טרי, ונלחם בעוז ב"סופראנוס" על מי קדם למי.

לא שאני אהיה זו שתלכלך על הניינטיז, אבל עברנו כברת דרך ארוכה מ-99'. היום דה נירו משחק בכל זבלון שרק מציעים לו, ונראה שהוא עסוק רק בלעשות פארודיות על עצמו, כך שהשטיק מספר אחד של הסרט נמוג. בכלל, עניין המאפיונר שהולך לטיפול הוא פאסה כמעט כמו המילה מילניום.

שמעתי שממש לפני שבוע נשבר לשלושת האנשים האחרונים מליסה קודרו, שמשחקת גם כאן, למרבה ההפתעה, בת דמות של פיבי בופה. פשוט יש גבול למספר הפעמים שאפשר לשכפל את עצמך לפני שתהפוך למוקצה. גם מרבית הסרטים לא יכולים להרשות לעצמם אפילו שיבוט אחד, אבל האולפנים, כך נראה, לוחצים.

אז התסריט די טיפשי, וכולל כמה שירים מ"סיפור הפרברים" בביצוע של רוברט דה נירו. הבדיחות הן פחות או יותר אותן בדיחות. חלק מהקהל באולם הוכיח שאם ממש רוצים אז אפשר לצחוק, אבל לא בטוח שזה שווה את המאמץ. על כל מקרה, הניסיון המסחרי לא עלה יפה, ונכון לעכשיו הסרט הרוויח בערך שליש מהמצופה. יכול להיות שהלקח כאן יהיה ש"החתונה של החבר שלי 2" לא יצולם בקרוב.

לסיכום, כשזה מגיע לשידורים חוזרים, אני מעדיפה לראות הרובוטריקים.