רוטוויילר

סנופ דוג וטופאק – האחד חרמן, השני בר מינן. הכלב לא הוציא תקליט באמת-באמת טוב מאז “Doggystyle”, אלבום שהגדיר את הג'י-פאנק כדרך חיים, ואילו טופאק ציווה לנו במותו תעשיית פוסט מורטום משגשגת מדי שמצליחה לסחוט את שאריותיו האחרונות במקצועיות תאגידית שלא היתה מביישת את קורט קוביין.

באמצע הניינטיז שניהם היו מופת להתנהלות של ההיפ הופ המאיים: האוסול של האוסול של עבריינות הרחוב, כולל סיפורי אימה לפי מיטב המסורת של משפחת אסלן. טופאק שילם על כך בחייו והפך לאייקון ענקי לדורות של ילדים שההורים העשירים שלהם קונים להם בנדנות מעצבים; סנופ המשיך להסתבך עם החוק פה ושם ומצא את ייעודו בעולם הפורנו הרך. סרט הזימבורים שהוא הוציא בשנה שעברה הראה שגם אם במישור המוזיקלי סנופ איבד גובה, הרי שלפחות אנחנו יכולים להיות בטוחים שאצל הביצ'ז הוא תמיד יישאר מספר אחד.

כעת הם מוציאים תקליטים חדשים: “Paid tha Cost to be da Boss” של סנופ דוג מסמן חזרה לעניינים לימים הטובים כשעוד קראו לו דוגי, ואילו “Better Dayz” של טופאק, דיסק כפול, נותן כבוד למורשת, אם כי בצורה מעט מוגזמת. בשנה הקרובה, כך מבשרים בעטיפת הדיסק, אנחנו צפויים לסרט דוקומנטרי על חייו של טופאק, פסקול נלווה לסרט, ספר, די.וי.די ועוד דיסק כפול של חומרים שטרם ראו אור. אפאני שאקור, האמא, שמשתתפת עם שוג נייט בהפקת הדיסק הנוכחי, יכולה להיות מבסוטה: היא לא חלמה שבן מת יכול להיות כל כך רווחי.

“Better Dayz” הוא אולי מהטובים שבאלבומי הלאחר המוות של טופאק. אולי, משום ש-26 קטעים זה ממש יותר מדי וכל זאת גם בהתחשב בכך שבקודם שלו, “Until the End of Time”, היו 29 קטעים. טופאק נשמע כאן חי וקיים: זה לצד זה יש כאן הרד קור דרמטי ואר נ' בי שרמנטי, קלאסה של מגוון המייצג את פועלו של טופאק. סננו מהדיסק הזה את החרטא ותקבלו לפחות 11 שירים לא רעים.

אבל הסיבה למסיבה האמיתית היא הדיסק החדש של סנופ. ב-“Paid tha Cost to be da Boss” הוא חוזר לפורמה דרך הדלת הקדמית. בעזרת הנפטונז, כמובן, שמרביצים כאן כמה הפקות ללקק את האצבעות עם שירת הזמיר של פארל וויליאמס והFאנקיות המסחרית הנהדרת שלהם. הג'וס של סנופ זורם כאן כפי שג'וס צריך לזרום: שירים חרמניים אחול בלוע, אורחים מהחלל החיצון (ג'יי-זי, רדמן, נייט דוג, לודקריס), גירסה חדשה ומרגשת ל"פייד אין פול" של אריק בי אנד ראקים, ג'ורג' קלינטון לאללה. היי-טק ודי.ג'יי פרמייר לוקחים את הדיסק הזה למקומות יותר מסקרנים בהפקות האולד סקוליות שלהם וסנופ דוג נשמע כאן ממזרי וחלקלק, כלבלב ג'י פאנק אמיתי שחוזר לימיו הגדולים.

אני תולה את ההתאוששות הגדולה שלו בנפטונז, ששוב מוכיחים שבתוך מגבלות השוק המסחרי אפשר להיות חדשן בן חדשנים, או במקרה הכי גרוע סתם מגניבים עם אוזן של מיליון דולר. בכל מקרה, זה דיסק שכלב מי שלא קונה אותו. משחק המילים האחרון מוקדש לחתולה שלי.