האינטרנט כמרקחה. כמות הפורומים בנוגע לסרטו פסול-השידור של מוחמד בכרי הולכת ומתרבה כמו איום דמוגרפי. להט הוויכוח מעניין (גם) מפני ש"ג'נין ג'נין" מסתמן כלהיט הבחירות של השמאל, חוג הבית האולטימטיבי של היפים. מלבד הצנזורה, הדבר שמושך המוני אנשים לראות את הסרט הוא העובדה שאת האינתיפאדה הנוכחית אנחנו לא רואים. היא הפכה את הארץ כולה לשטח צבאי סגור עם מובלעות פתוחות-צמצם לעבר זירות פיגועים. כמעט לא מראים לנו כלום. אין כניסה לשטחים. אין דיבור עם פלסטינים (מלבד כמה דוברים מקצועיים המוגדרים כאויב ומשודרים אצלנו לצרכי הפחדה). אין אינפורמציה. הדיווחים על טבח באו מעומק העיוורון. הבהלה והסקרנות מושכים אל הסרט כמו אל אתר של אסון.
והסרט הוא באמת הזיכרון המדובב של האסון, מצד קורבנותיו.
הסרט, העשוי בתבנית דוקומנטרית לא מתחכמת של "סרט עדויות", מהלך בין כמה דוברים ובין שני מראות עיקריים. המראה הדומיננטי הוא השיטוט. זהו שיטוט-מצלמה נופי על פני ההריסות, שהולך וצובר עוצמה ככל שהוא מתמשך. הכאוס המורכב מאבנים, ברזלים ושאריות חפצים מעומת עם מחנה האוהלים הסימטרי, האחיד, החף מחפצים וציוד, שהוא תחליף הבית של האנשים שלקחו להם הכל. גם האנשים משוטטים בחוסר מעש ואונים, הולכים ומסבירים, חוזרים ומראים, מנסים להכיל את מה שקרה להם. הם מדברים מתוך ההריסות, גם הנפשיות, גם המטאפוריות, מתוך טראומה ומשבר אמון טוטאלי ("מישהו בעולם יודע עלינו?", שואל אחד הדוברים. "אני נולדתי תחת הכיבוש, ילדי יוולדו וימותו תחת הכיבוש", אומר אחר). המראה השני הוא דמות של אילם, שמשחזר בתנועות בפני המצלמה את מה שקרה, ולרגע נדמה שהוא מתחנן בפניה לראות. גם דמותו מדגישה את העובדה שהפלסטינים מדברים את אין-הקול שלהם. את הדיבור ממקומו של האחר. הצפייה במוסרי העדות מבהירה שההגדרה הטכנוקרטית של "טבח" היא זוטרה, היא מתגמדת מול עוצמת הזיכרון, מול השאלות והאמירות שנותרות בלי מענה, שממוללות ברגישות שאצלנו כבר קהתה את עלילות הקלגסים.
ההכלאה בין העדויות לבין צילומי שחזור לכאורה היא נקודת התורפה של הסרט. גם העובדה שלא מסומן בשום כיתובית שאלה צילומי אילוסטרציה או צילומי ארכיון פוגמת באמינותו המתעדת. והרי הטנקים הם אותם טנקים כשם שהמים אותם מים.
עיקר הטענות שמעלה הסרט: הריסת בתים, אילוץ תושבים לחצוב בקירות, הפשטת גברים בציבור, עשיית צרכים בסירי מטבח, ביזת כסף, עקירת עצים, הפגזת בית החולים, עיכוב אמבולנסים ופינוי פצועים מכוון, ירי חסר הבחנה, הוצאה להורג של מפקד המחנה, העלמת גופות על מנת למזער את ממדי ההרג, גרירת אדם נכה על ידי בולדוזר עד למותו.
ביום חמישי שעבר, בהקרנת הסרט בגדה השמאלית, אזלו הכרטיסים עוד בטרם הגיע השמאלן הראשון לאחד העם 70. כל המקומות נתפסו מוקדם יותר בטלפון. מיד התארגנה הקרנה נוספת. ביום ראשון התגודדו כמאה איש להקרנה בבצלאל. בין השאר נשאל שם בכרי אם הפלסטינים יודעים שיש ישראלים יפים, והוא הבטיח שכן, הם יודעים.
לא נצפה זעזוע מהטענות שהסרט מעלה, והן קשות אפילו לקוראי בצלם דבקים. כאילו נאמר בלי מילים: לא ציפינו מהכיבוש לדבר אחר. יש בזה משהו נכון ונורא, שכן מלבד לראות את מה שחייבים לראות, אנו שרויים בחוסר אונים. יכולתנו המוסרית צומצמה לחובה להביט במה שהדעת אינה סובלת.
חבל שמדינת ישראל בחרה שלא להתמודד ברצינות, ביושר ובאומץ עם הטענות על אודות טבח. הצבא והממשלה מתנהגים כמי שיש להם מה להסתיר ולא כמי שיש להם מה להפריך.
בוכים ושותקים
14.1.2003 / 12:29