רגע חושבים

יש רגעים בהם כדאי לעצור ולעשות חושבים. רגע קלאסי שכזה אירע בשבוע שעבר, כשהמחלוקת בין אקו"ם והיוצרים לבין התחנות הצבאיות עלתה לחלל הדיון הציבורי. אלא שכבר עכשיו מסתמן חשש כבד שהדיון הזה יתפספס. שבעלי האינטרסים יצליחו להסיט אותו מן האפיק העקרוני לג'יבריש חסר פואנטה, ושבעקבות כך נחמיץ הזדמנות היסטורית לשפר ביותר ממשהו את המצב העגום של שוק המוזיקה הישראלי.

הדבר המרתיח והמדאיג ביותר שקשור לדיון הזה הוא חוסר המודעות וההבנה של הקהל/העם/המאזינים לפשעים החמורים של התחנות הצבאיות בכל הנוגע לשוק המוזיקה הישראלי בכלל וליוצרים המקומיים בפרט. הרשו לי לפרט. רדיו גלגל"צ קם על ברכי הקונספט הנוקשה של דיווחי תנועה פלוס להיטים. הקונספט הזה היה יכול להיות נחמד מאוד, אם המרחב בו שטים הלהיטים היה דינמי וגדול מקופסת סרדינים. אלא שאדריכלי התחנה ראו צורך בצמצום קיצוני של רשימות השידור, והרכיבו אותן מכמות קטנה מאוד של להיטי אמצע הדרך, שנטחנים למוות, עד קצה גבול יכולת השחיקה. הרמטכ"ל בשירות הרייטינג. הבחירה לתפקד כתחנה הפועלת כגוף מסחרי לכל דבר היא כמובן גחמתית, ואינה עולה בקנה אחד עם היותה גוף שידור שאמור לשרת את טעמן של כל נגזרות האוכלוסייה.

אלא שכאן רק מתחילה הבעיה. הצלחתה הפנומנלית של התחנה, והעובדה כי היא זו שקובעת את הטון של כמעט כל התחנות האחרות, הובילה לכך שבכוחה לקבוע גורלות. ישיבות הפלייליסט השבועיות של התחנה הפכו לחורצי גורלה של המוזיקה המקומית. מי שבפנים – לחיים יולד, ומי שלא – למוות. גם על עניין זה אפשר היה אולי להבליג, לו רק היו עובדי התחנה הולכים בעקבות הצלילים, לטובת המוזיקה. אם ערכים כמו ריבוי, חדשנות, גרוביות, רב-תרבותיות ורעננות היו חלק מהשקפת עולמם. אלא שככל שהתחנות הצבאיות ביססו וחיזקו את שלטון היחיד שלהן, כך הן גם הלכו התבצרו בטעמן המוגבל, המייבש והמגביל. טעם המשדר על מנעד קטנטן ביותר צלילים של בינוניות. הרמטכ"ל, כבר אמרנו, אמנם מציג עצמו כרמטכ"ל של כולם, אבל ברדיו תפקידו אחד: לשרת את הרייטינג.

השלב הבא בסיפור העצוב הזה הוא זה בו הפכה הבינוניות של גלי צה"ל לתו התקן של המוזיקה הישראלית. הסיפור ידוע: ראו האמנים המקומיים שכדי שהמוזיקה שלך תשודר בגלגל"ץ עליך לעשותה בסגנון גלגל"צ – אותו ז'אנר מוזיקלי ששולט מזה ימים ארוכים במקומותינו - והתחילו לייצר מוזיקה שמטרתה אחת: לעבור את המסננת בגלגל"צ. לא מה שהם אוהבים ולא מה שהם חושבים שטוב, אלא מה שיושמע בגלגל"צ. עניין זה הופנם ברמה הגבוהה ביותר גם בחברות התקליטים. עם הזמן נוצר דור שלם של מוזיקאים שפשוט נשמעים אותו דבר. אותו הדבר ולא משהו. ועכשיו הצרה היא כבר כפולה ומכופלת: הסגנון של גלגל"ץ כבר כל כך רווח, שלא ברור אם יש אפשרות לחמוק ממנו. הוא מתנה את המחשבה של כולנו על מוזיקה. הוא הפעמון בהתניה הפבלובית שלנו.

והנה, נוסף על גל החטאים האלה, כאילו לא היה בהרס שוק המוזיקה הישראלי די, מסתבר כי מאז שנת 98' התחנות הצבאיות אינן משלמות תמלוגים ליוצרים. למה? כי המחיר לא נראה להן. כלומר, להשמיע את השירים הן דווקא כן רוצות, אבל לשלם עבור ההשמעות לא. למה? ככה. בדיוק כפי שהחליטו באופן שרירותי על מדיניות שידור מצומצמת ומגבילה, כך החליטו כי ליוצרים לא ממש מגיע להתפרנס מיצירתם. אחד מאפיקי הפרנסה העיקריים של המוזיקאים בישראל פשוט נחסם. אני מקווה שאתם מבינים את גודל החוצפה. משתמשים בעבודה של מישהו ולא משלמים לו על עליה, ואחר כך עוד מתרצים את זה בכל מיני תירוצים פטריוטיים מוזרים, וטוענים שזאת תקופה קשה ושיש הרבה הוצאות על ביטחון ושהמוזיקאים צריכים בכלל להגיד תודה כי הם מקבלים פרומו (כלומר, חמשת המוזיקאים שהם משמיעים). בלבולי ביצים כאלה כבר הרבה זמן לא ראיתי.

אז קצת סדר, ברשותכם, לסיכום:

1. התחנות הצבאיות הורסות את התשתית של המוזיקה הישראלית.
2. אקו"ם יצאו גדולים כשהצליחו לעורר את כל העניין ולדאוג להסדר תמלוגים צודק עבור היוצרים. זכותם להתפרנס מעבודתם, בדיוק כמוכם.
3. אל תשכחו שהאמנים הם אלו שיוצרים את המוזיקה. אם המוזיקה לא תהיה עבודה המכניסה לאמנים כסף לאכול ולחיות אז לאט לאט יהיו פחות ופחות אמנים ובסוף התרבות המקומית תיעלם ואנחנו נשאל את עצמנו : "איפה היינו כשגלי צה"ל הרסו לנו את המוזיקה?"