טראמפ השתמט, והשחורים היו בשר תותחים: סרט המלחמה של ספייק לי בנטפליקס לא לוקח שבויים

    קשה לחשוב על סרט אקטואלי יותר כרגע מאשר "הזהב של נורמן", סרטו החדש של ספייק לי שעלה ישירות בנטפליקס, ומתאר את ההיסטוריה של דיכוי השחורים באמריקה - מראשית ימיה, דרך וייטנאם ועד היום. בדרך הוא לא מהסס לנתץ פסלים, ולעשות זאת בדרך בוטה

    נטפליקס
    יח"צ שי ליברובסקי

    בחודש שעבר היה אמור ספייק לי לכבוש פסגה מקצועית נוספת, ולעמוד לראשונה בראש חבר השופטים של פסטיבל קאן. התכנון היה שיציג במהלך הפסטיבל, מחוץ למסגרת תחרותית, הקרנת בכורה עולמית של סרטו החדש, "הזהב של נורמן". אך המגיפה העולמית הובילה לביטול תקדימי של האירוע, כך שהסרט עולה ישירות בנטפליקס בסוף השבוע, ברחבי העולם וגם אצלנו.

    תזמון העלייה לא היה יכול להיות הולם יותר. ספייק לי הוא הקולנוען האמריקאי השחור הבולט בדורנו, קולו הוא חלק בלתי נפרד מכל מחאה שחורה וסרטו החדש מתגלה כנוקב מתמיד. קשה לחשוב על סרט טרי שהיה מתאים יותר לזמנים הללו.

    אי אפשר להאשים את נטפליקס באופורטוניזם, שהרי זה מלכתחילה היה תאריך השידור של הסרט, ובטח שאי אפשר להאשים בכך את לי. הוא משמיע את קולה של החברה השחורה עוד משנות השמונים - עבודת הביכורים פורצת הדרך שלו, "לא יכולה בלי זה" מ-1986, זמינה גם כן בשירות הסטרימינג. שלוש שנים לאחר מכן הגיע סרטו המפורסם והגדול ביותר, "עשה את הדבר הנכון", ומאז הוא פועל ללא לאות, ונע בין קצוות שונים של קומוניקטיביות, בין סרטים מאתגרים לכאלה מסחריים יותר.

    "שחור על לבן", סרטו הלפני-אחרון, היה הקומוניקטיבי ולכן גם הפופולרי שלו מזה שנים. "הזהב של נורמן", לעומת זאת, שוב משלב בין אלמנטים של בידור ז'אנרי לעשייה אמנותית, מהפכנית ומאתגרת יותר.

    עוד בוואלה! NEWS

    תפס עליו טראמפ: "שחור על לבן" נכנס בנשיא האמריקאי כפי שלא נכנסו בו מעולם

    לכתבה המלאה
    "רמבו", אבל כמעט בלי לבנים. מתוך "הזהב של נורמן" (צילום: יח"צ)

    התרגום העברי גנרי במיוחד. במקור נקרא הסרט "Da 5 Bloods", כשם החמישייה שעומדת במרכזו: חמישה חיילים שחורים שלחמו בוייטנאם. מנהיגם מת במהלך הקרבות, והארבעה שנשארו בחיים נושאים את הטראומה במשך שנים, עד שהם חוזרים בימינו לשדות הקרב, בעקבות אוצר שנותר מאחוריהם וכעת ניתן לאתר אותו שוב.

    מצד אחד, לי בונה את הסיפור הזה כמו להיט פעולה והרפתקאות לכל דבר, עם רפרנסים ברורים לקלאסיקה "האוצר מסיירה מדרה" ועם כל הקונבנציות של הז'אנר: מכשולים פיזיים כמו נחשים ומוקשים, ומכשולים מנטליים כמו החיכוכים בין חברי המשלחת שהזהב מסנוור את עיניהם. במובן הזה, אין הבדל גדול בין הסרט הנוכחי ושלל תוצרים דומים שקדמו לו ועסקו במחפשי אוצרות ו/או בחיילים משוחררים החוזרים לוייטנאם, מלבד העובדה שהפעם הכל מוצג מנקודת מבט שחורה. אם ב"רמבו", "אייר אמריקה" ודומיו לא היו שחורים, כאן כמעט ואין לבנים.

    אך מצד אחר, הסרט מזכיר בעשייתו קולנוע סובייטי משנות העשרים. העריכה לא תמיד מקדמת את העלילה, אלא חותכת בפראות שמאלה וימינה כדי להציג בפנינו את הרעיונות שעומדים מאחוריה. שוב ושוב, ספייק לי מטיח בפרצופנו תמונות וקולות מהארכיון כדי לשים את הסיפור בקונטקסט היסטורי-חברתי. נוסף לכך, בכל פעם שאנו מדלגים לעבר, לזמנים שבהם הגיבורים היו חיילים צעירים, המסך משנה את הפורמט ומתאים את צורתו לדרך שבה האמריקאים ראו את המלחמה בטלוויזיה באותם שנים. ואולי נועז מכל: אותם שחקנים מגלמים את הדמויות בצעירותן ובבגרותן, כלומר בפער של יותר מיובל שנים; מהלך שככל הנראה נועד לטשטש את גבולות הזמנים, ולהמחיש שאין כזה דבר "עבר", כי הכל הוא הווה מתמשך. הגיבורים הזדקנו באחת בשדה הקרב, ומאז חיים את המלחמה מדי יום, כל פעם מחדש.

    אין עבר, רק הווה מתמשך. ספייק לי (משמאל) בצילומי "הזהב של נורמן" (צילום: יח"צ)

    זה רק נדבך אחד בסרט, שמתפקע מרוב רעיונות. ספייק לי מראה כאן כיצד שחורים תמיד היו הקורבנות הראשיים של המלחמות האמריקניות: מן המוות של קריספוס אטוקס, שחור שככל הנראה היה ההרוג הראשון של המהפכה האמריקנית, ועד הנתון שלפיו כמות החיילים שחורי העור בוייטנאם הייתה גדולה פי כמה מן החלק שלהם באוכלוסייה באותו זמן. הבמאי יוצא כמובן נגד המלחמה הזו, ומציג אותה כתולדה של אינטרסים כלכליים ותו לא. באופן חריג יחסית להוליווד, הוא טורח להציג גם את הצד הצפון-וייטנאמי, ולעשות זאת בצורה אנושית ואוהדת.

    יש כאן גם ייצוג לצד הצרפתי במלחמה, באופן שכמותו לא נראה מאז "אפוקליפסה עכשיו", קלאסיקה שמצוטטת כאן אף בהקשרים אחרים, ובהמשך למה שראינו ב"שחור על לבן", יש גם מתקפה חריפה על טראמפ, המתואר כמשתמט עלוב שניצל את הפריבילגיות שלו כדי לחמוק מן הגיוס למלחמה, שבה עניי אמריקה, רבים מהם שחורים, נדרשו לשמש בשר תותחים לעשיריה. מצד אחר, אחת הדמויות השחורות מוצגת כתומכת בנשיא המכהן, כך שהבמאי לא מתכחש לעובדה שיש לו אהדה גם בקהילה הזו.

    הסרט מראה גם כיצד הרוח הקולקטיבית שהייתה לחיילים בשנות השישים והשבעים התפוררה והתחלפה בגישה של "כל אחד לעצמו". כיוון שאחד הגיבורים מגיע למסע מלווה בבנו, יש בסרט גם ממד של קרב בין-דורי, ואם לא די בכל הרעיונות הללו, אפילו השימוש של הפסקול בשירים של מרווין גיי מתגלה כיצירתי, מורכב ומקורי.

    שום דבר מכל זה לא מתווך בצורה מעודנת במיוחד. ניואנסים מעולם לא עניינו את ספייק לי. גם כאן, הוא לא סתם מאכיל בכפית, אלא מפיל נפלם על ראשם של הצופים, פעם אחר פעם. לרוב, זה עובד: הסרט נמשך לא פחות משעתיים וחצי, אבל כמעט לא משעמם לרגע. הוא מותח ומשעשע בכובע שלו כמותחן הרפתקאות מלחמתי, ותוסס וחריף בכובעו כמנשר אקטיביסטי. בהקשר זה, "הזהב של נורמן" מאלף לצפייה כיוון שהוא סוקר את תולדות הדיכוי של השחורים בארצות הברית, מראשית ימיה, דרך וייטנאם ועד ג'ורג' פלויד, ומסביר כיצד דיכוי זה נשען תמיד על שלוש זרועות: כלכלית, חברתית וצבאית-משטרתית.

    מה שפחות עובד הן תצוגות המשחק. ספייק לי כמעט ולא ליהק לכאן כוכבים. השחקן המוכר היחיד הוא צ'דוויק בוסמן, כוכב "הפנתר השחור", שמגלם את מי שהיה מפקדם של הגיבורים בצעירותם. את שאר הגיבורים מגלמים שחקנים ותיקים אך לא ידועים במיוחד. בראשם עומד דלרוי לינדו, שהופיע ברבים מסרטיו של הבמאי אך לא בהכרח בתפקידים ראשיים, וכאן עומד במרכז הבמה.

    סרט טוב, שיצא בתזמון מדהים. תוך "הזהב של נורמן" (צילום: יח"צ)

    קשה לומר שהוא ואחרים עושים כאן את תפקיד חייהם או מספקים הופעות בלתי נשכחות. למען האמת, התצוגות שלהם בוטות וגסות. כך גם סצינות הפעולה, שרגע השיא שלהן מקפיץ מהכורסה, אבל גולש למחוזות הטראש. זה קצת צורם, אבל לא נורא, כי הרי הקולנוען הוותיק לרגע לא מתיימר להעניק לנו כאן יהלום מלוטש ונוצץ, כך שהחספוס רק הולם את הרוח הכללית של הסרט.

    ספייק לי הוא לא מאלה שמתעניינים בהקמת פסלים מפוארים, אלא בניתוץ שלהם, וזה בדיוק מה שמיטיב לעשות "הזהב של נורמן" - סרט טוב שעלה בתזמון מושלם.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully