יותר מכל אחד אחר, היתה לו רגישות לפרטים הנוגעים ללב

"כשאני מתעורר, הפה שלי פתוח. שיני שמנוניות: מן הראוי היה לצחצח אותן בערב, אבל אף פעם אין לי האומץ לכך. דמעות יבשו בזוויות העפעפיים. הכתפיים כבר לא כואבות לי. שערות שהזדקרו מכסות את מצחי. אני מסיט אותן לאחור באצבעות פשוקות, לשווא: כמו דפים של ספר חדש, הן מזדקפות מחדש ונופלות על עיני".

כך נפתח הספר "החברים שלי" שכתב עמנואל בוב ((bove. כך נפתחת נובלת הבכורה מ-1924 של אחד מטייקוני המודרניזם בספרות הצרפתית, שנמחה מהתודעה עם יום מותו ושב אל הסלון הספרותי רק לאחרונה. לנו ברגע זה אין כל ברירה מלבד להכניס מילים אלה של בוב בדלתו האחורית של פנתאון הספרות העולמית ולקטלגם תחת הערך "הפתיח המושלם". עוצמה קלאסית כזו כבר לא מוצאים היום. לשכונת היוקרה של "אנה קרנינה", "בעקבות הזמן האבוד" ו"הזר" בא בחור חדש. ובעצם, ישן-חדש.

בן 26, עמנואל בוב, יהודי למחצה העונה גם לשם בובובניקוף, כבר מפורסם. "החברים שלי" מכה גלים בפריז. חשוב להבין בהקשר זה את מיקום הספר על ציר הזמן המודרניסטי: 1924 היא שנת מותו של קפקא. מי לפניו? קונרד, מאן, ג'ויס, פרוסט. מי אחריו? בעיקר מוסיל (באמריקה יגיעו תוך זמן קצר שעותיהם היפות ביותר של פיצג'ראלד, פוקנר והמינגוויי). כלומר, עמוק אל תוך העידן הפרוסטיאני-ג'ויסיאני, נשמע פתאום הקול הצלול החריג הזה של עמנואל בוב. נקי ממניירות, חף מהצטעצעויות, מינימליסטי. האמא של הקולות הרזים. הנה נולד לו טרנד ישראלי.

הנובלה מביאה את סיפורו בגוף ראשון של ויקטור מקל, חייל משוחרר שנפצע במלחמה וחי בפריז חיי דלות על קצבת מדינה. תחת מועקה גדולה בשל הבדידות שכופה עליו העיר הגדולה, הוא עושה את ימיו ולילותיו בחיפוש אובססיבי אחר נפש ידידותית, חבר או מאהבת זמניים, איתם יחלוק את כל עולמו. אלא שהכרך אינו מקום עם חסד רב מדי. פעם אחר פעם מתקשה ויקטור לקרוא את הקוד הגנטי של הרקמה העירונית, שציניות ואינטרסים פושים בה, ופעם אחר פעם הוא נופל קורבן ליסוד השתלטני שבנפשו, שחוסר היכולת להבין את אותם חוקי המשחק רק מלבה אותו עוד ועוד.

לתיאור ההישג, מבריקות היא מילה מעליבה. ב"החברים שלי" גלומה איכות מהסוג החד-פעמי. זה זה. זה פשוט זה. זה כל-כך זה, שזה מפחיד. בשביל הדבר הזה אנשים כותבים ספרים. מלאכת עיצוב הפסיכולוגיה הפתטית-גאונית של הדמות במספר מילים כה זעום היא אכן גאונות לשמה, כשהכניסה אל תוך עולמה המושגי היא עבור הקורא חוויה עם רמת היפנוט גבוהה. ויקטור מקל הוא דמות שהיא בו-זמנית גם ספציפית וגם ארכיטיפית, ואולי בשל זאת טען בוב לאחר פירסום הספר, כפי שמציין המתרגם בני ציפר באחרית-דברו, שהרגיש כי המציא ז'אנר. ז'אנר של "בדידות ענייה".

בין השנים 28-1927 כתב בוב 11 ספרים נוספים ובהם המשיך את הקו האמנותי הבלתי-מתפשר שלו, הכמעט-לוחמני: לכתוב פשוט וישיר על הצד המלנכולי של החיים, ועל האדם, שכפי שהעיר בלז פסקל כל אומללותו נובעת מאי יכולתו לשבת בשקט בחדרו. הוא זכה להצלחה גדולה מאוד ואף מסופר כי רילקה הגיע לביקור בפריז בכדי לעשות כבוד לכשרון. אך אלו היו שנותיו הטובות האחרונות. המשבר הכלכלי העולמי השפיע על משפחתו קשות ובוב נאלץ להוציא את לחמו בתחום העיתונות.

בשנות השלושים פועלו התרכז בהתנגדות מאסיבית, פובליציסטית וספרותית, לפאשיזם הגואה באירופה. עם פרוץ מלחה"ע ה-2 עזב בוב את פריז, ומאוחר יותר, ב-42', נמלט לאלג'יר, שם פגש אמנים צרפתים גולים אחרים ואף את קאמי. כעבור שנתיים חזר לצרפת, אך מאז ועד יום מותו, ערב יום העצמאות הצרפתי בשנת 45', לא הצליח להבריא ממחלת המלריה. למשך יותר משלושים שנה שמו של עמנואל בוב לא נשמע, פועלו נשכח. אולי, כפי שכתב הביוגרף של בוב, ז'אן לוק-ביטון, מאחר והספרות שלו לא התאימה לאווירת השיחרור של תום המלחמה. רק פה ושם עוד הידהדו עדויות לכך שפעם חי אחד בוב, כמו זו של בקט, שבוב היה הסופר המועדף עליו: "יותר מכל אחד אחר, היתה לו רגישות לפרטים הנוגעים ללב".

בתחילת שנות השמונים, תרגם הסופר פטר הנדקה את "החברים שלי" לגרמנית והכריז עליה כעל פנינה ספרותית. כמה שנים אחר כך אף הוסיף הנדקה בזעם בפתח-דבר לביוגרפיה של בוב, כי זו בושה לצרפתים שהוא עושה את מלאכתם. אך בשביל לקצר את היריעה אומר זאת כך, בקיצור ולעניין – עמנואל בוב שב מתהום הנשייה ומרבית ספריו זכו להוצאה מחודשת בצרפת, כחלק מתנופה בוביאנית קטנה ופעילות ציבורית של סגירת מעגל הצדק פואטי שהוצאת המעורר מציעה לכם עתה לקחת חלק בם.