טל אסתר עולה כיתה. לראשונה מאז נפתחה היא מציגה תערוכה קבוצתית, דבר שנחשב בדרך כלל כמעשה של כובד ראש אוצרותי ומשדר אמביציה. ומסתבר שההטרוגניות הנוצרת מריבוי החומרים, הצבעים, הצורות, עושה לגלריה טוב. לא שיש שם משהו מסדר גודל של "שיבת ציון - מעבר לעקרון המקום", למען הדיוק אפילו שם אין לתערוכה, אבל בכל זאת ניכרת מלאכה רגישה של בחירה ושיקולי הצבה בחלל.
גיא בר אמוץ מציג עבודה בשם "קומנדו" מעין ראש זין חלקלק, ענק וזוהר שמונח על צמיג אופניים ומחובר לבלון חמצן כך שהוא מתנפח ומתכווץ מעט ובייחוד - נושם. לנשימה יש סאונד שממלא את החלל והופך את השוהה בגלריה יותר מחמש דקות לרגוע מאוד או לנוירוטי כמו זין.
דניאל סילבר מציג מערך מאורך וחולייתי בעל מספר חלקים, המוצב בגלריה באופן שמחלק את החלל לאזור א' וב'. זה מין משפט או סיפור, שמתחיל מפיאה של שיער חום ארוך (עם פוני), שמונחת בתוך צנטריפוגה ומסתובבת נון-סטופ, ממשיך במעין מודל עשוי חוטים סבוכים מכוסי אפוקסי דמוי בצק, המראה נוף או עיר, ממשיך בראש זין (כן, עוד אחד) אפור ומסתיים בגובלן, שהחלק הרקום שלו אינו בחפיפה לציור-התשתית. בתשתית נוף מושלג והרקמה היא של מפה מדינית. זה דן בטריטוריות שאינן חופפות (בנוסח בורחסיאני), בפער בין חלל לבין מודל של חלל, באפקט של שינוי קנה מידה לגבי דימוי מבודד, חסר הקשר, צף. במלים אחרות - זה מצליח להתייחס לזמן ולמרחב ולזיופים שלהם.
עמי פיצ'ייביץ (שיש לו תערוכה מקבילה במוזיאון הרצליה) מציג סדרת אקוורלים קטנה, מנוסחת באופן שמזכיר מרחוק את מרלן דיומא הנפלאה. הרורשכיות והשקיפות יוצרים את האשליה שהצורה נוצרת מכתם מקרי וגם מהמקומות שבהם אין כתם. העיניים של הגולגולת המצוירת נוצרות מחוסרי-צבע שהם דף הנייר עצמו, ולרגע נדמה שהן באמת חלולות. זה כאילו קליל, בגווני ורוד ובז', ועומד בניגוד משווע לכבדות, החומריות הדשנה, האפורה-שחורה של ציורי יואב אפרתי (שרובם הוצגו בגלריה שלוש בעונה שעברה). גם אפרתי מציג בעיקר דיוקנאות, אבל אצלו הם צוברים מימד מפלצתי כמעט, פצוע לגמרי, תבנית-נפש מלחיצה.
ענת שלם בעבודות חדשות, סדרת ה-WARRIORS, המפגינות התפתחות ועידון של הסגנון החמודי והמתוקי שבו היא מתמחה. זוהי סדרת דובונים שמצוירים טיפות-טיפות בצבעי-תחביב על רקע שחור. זה נראה לרגע כעבודת חרוזים אתנית. ויש גם עבודת אפליקציה של אדם גפן וכרמית אבן צור, שתופרים שועל ביער.
אבל אין ספק שגולת הכותרת היא שתי עבודות של יעקב מישורי מ-79'-78'. שני דיוקנאות בסגנון גיל התבגרותי מושקע בטירוף (מסת צבע אימתנית, מילוי שטח קפדני הלוקה בעשיית-יתר, אי הקפדה על דיוק אנטומי ומבט נוקב ופגוע), של ראשים צפים בחלל צבע טרום-גיאומטרי. אלה ראשים דו-מיניים, דמויי דייויד בואי, מייקל ג'קסון ונינה האגן גם יחד, ראשי פאנק מלאי גלאם עם עיניים שטופות אדום. מישורי מציג גם דיפטיכון ענק, צהוב-כתום-חום של מופשט אקספרסיבי מהסוג שמישורי לא מאמין בו בראיונות. זו מעין אדמה חרבה או פיצוץ, השתוללות של ג'סטות מכחול.
עולה מתוך כך מערך שנע רוב הזמן בין הדיוקן, הראש (גם של הזין) כדבר עיוור, נטול מבט וחוסם-מבט לבין תבניות נוף או משטחי-ראייה, מחוללים, מיובשים. העסק מצליח להתרומם מעל תצוגת אוסף או תמונת מצב ארעית ולצבור נוכחות של תערוכה, אווירה של התרחשות ספציפית וייחודית, ששומרת על סוג רגישות מובחן. מזמן טל אסתר לא נראתה טוב כל כך.
ראש הזין הוא ראש לאריות או ראש לשועלים?
16.1.2003 / 12:28