לאורך שנות קיומו, ספג האירוויזיון שלל מפחי נפש - מההופעה של שרהל'ה שרון, דרך רוב השירים שגרמניה, צרפת ואנגליה שלחו אליו בעשורים האחרונים ועד ביטולו השנה בעקבות הקורונה. כעת, מגיע כתם נוסף בהיסטוריה שלו, והפעם מדובר ב"תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של FIRE SAGA", סרט עלילתי על האירוע הנוצץ שעולה ישירות בנטפליקס בסוף השבוע.
הרוח החיה מאחורי הסרט הוא וויל פארל, שהשתתף בהפקתו ובכתיבתו, וגם מככב בו. הקומיקאי מתמחה במהתלות המתרחשות מאחורי הקלעים של עולמות ספציפיים: הטלוויזיה המקומית ("והרי החדשות"), המירוצים ("לילות טלגדה"), ההחלקה על הקרח ("מחליקים אותה"), הכדורסל ("סמי-פרו"), הפוליטיקה ("הקמפיין") וכיוצא בכך. כאן, הוא מגלם זמר מעיירה קטנה באיסלנד, שחבר בצמד מוזיקלי בשם FIRE SAGA, בשמו נקרא הסרט. הצלע הנשית של הדואו, בגילומה של רייצ'ל מקאדמס, מתגלה כזמרת בשם סיגריט. היא מאוהבת בו במשך שנים - אך הוא מסרב להבין את הרמזים שלה, אולי מתוך חשש, הנפוץ באיסלנד הקטנטנה, שהם בעצם אחים ולכן קשר מיני ביניהם יהיה גלוי עריות.
לשניים יש חלום - להשתתף באירוויזיון; יש בעיה: השירים שלהם איומים ונוראים; ויש גם דאוס-אקס-מכינה: צירוף של גורל וטרגדיה מוביל לכך שלרשות השידור האיסלנדית אין ברירה אלא לשלוח אחד משיריהם לאירוויזיון. זאת, לשמחת מנהל הבנק המקומי, שיודע כי אם איסלנד תזכה בתחרות היא תיאלץ לארח אותה, והדבר יוביל אותה לפשיטת רגל. לכן, הוא מעדיף לבחור בשיר גרוע ככל האפשר. בקיצור, נשמע שהתסריטאים היו צריכים להעביר את העלילה לישראל.
הגיבור, אם כך, נקלע לסיטואציה, ומנסה להוציא ממנה את המיטב - להגיע רחוק ככל האפשר באירוויזיון, ותוך כך לפתור את יחסיו הסבוכים עם שותפתו המקצועית ועם אביו השיכור והמנוכר, אותו מגלם פירס ברוסנן. בדרך, הוא יפגוש שלל דמויות, בהן הפייבוריט לזכייה בתחרות - זמר רוסי והומו בארון, בגילומו של דן סטיבנס, הזכור מ"היפה והחיה" ומ"נורמן" של יוסף סידר; זמרת יווניה שמנסה לפתותו; וגם כמה אושיות המגלמות את עצמן, בהן המגיש הבריטי גרהם נורטון ואפילו נטע ברזילי, שמגיחה כאן לדקה קצרה אך מרגשת. לעומת זאת, סצינה שצולמה בישראל במהלך החזרה הגנרלית לתחרות נשארה על רצפת חדר העריכה.
החיתוך הזה לא מאפיין את הסרט, שמתפרש על פני שעתיים מסורבלות, עמוסות, מונוטוניות, מבולבלות ומעייפות למדי, חסרות קצב ונטולות תנופה, ובין השאר נראה שהיה זקוק לעריכה קפדנית יותר. זו לא הבעיה היחידה של התוצר, שכושל במקום בו רבים כבר נכשלו בעבר.
כפי שהמחיש לפני עשור וחצי "אמריקן דרימז", ניסיון נשכח להשתעשע על חשבון תופעת "אמריקן איידול", קשה ליצור קומדיה מוצלחת מאחורי הקלעים של אירוע מוזיקלי. בשביל כך, צריך צירוף נדיר של אלמנטים משובחים: דמויות מעוררות הזדהות, שנרצה בהצלחתן; בדיחות טובות; סאטירה מצליפה; ואולי מאתגר מכל - שירים מקוריים טובים.
כאן, אין שום דבר מכל זה. הדמויות מגוחכות מכדי שנזדהה איתן. מנגד, הבדיחות מתקשות להצחיק, והסרט אפילו לא מנסה לעקוץ כהלכה את האירוויזיון, אולי מפני שנעשה בשיתוף פעולה עמו ולכן לא היה יכול ללכת עד הסוף. ולסיום, כמובן שגם באתגר הגדול מכולם הוא נופל - השירים פה לא מבריקים וגם לא טראשיים, אלא סתמיים. מאחורי המצלמה עמד דיוויד דובקין, במאי שהיו לו בעבר הצלחות כמו "לדפוק חתונה", אבל בעשור האחרון חתום בעיקר על כישלונות מוזרים כמו "שוטרים מעולם אחר", וגם הפעם עבודתו גסה ומאולצת.
נוסף לרצף הכישלונות של הפארודיות המוזיקליות, הסרט מתחבר לכמה רצפים עגומים אחרים. פארל היה חתום בעבר על פנינים מבריקות, אבל בשנים האחרונות הופך לתו תקן להפקות תמוהות ומביכות. "גבר גבר 2" ו"הולמס & ווטסון" בהן כיכב היו לא רק הסרטים הגרועים בקריירה שלו, אלא בכלל מן החזיונות האיומים שנראו על המסכים בתקופה זו. עבודתו החדשה, למרבה הצער והאכזבה, גם כן בלתי נסבלת לצפייה.
הרצף העגום הנוסף הוא של נטפליקס, שבגלל משאביה העצומים והרצון שלה לסמן במהירות האפשרית טריטוריה ככל גדולה ככל הניתן בשוק ההוליוודי, מתפתה לחטא כפול: היא בוחרת פרויקטים רק בגלל השמות או המותגים שעומדים מאחוריהם, והיא נותנת להם לעשות ככל העולה על רוחם, בלי להשגיח בכלל, העיקר שהם יהיו שלה, והעיקר שיהיה מה להעלות לאוויר. התוצאה, לא פעם, היא רכבות שיורדות מהמסלול, כפי שקורה פה.
אולי יותר מכל, "תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של FIRE SAGA" הוא סרט מיותר. ניכר כי ליוצריו לא ממש היה מושג מה זו תחרות הזמר. הידע שלהם, כנראה, מסתכם בכך שאבבא ניצחו בה פעם. שמצד אחד, הם לא יכולים להביא לידי ביטוי את האלמנטים החיוביים שיש בתחרות - ומצד אחר, כיאה למוצר כל כך ממוסחר, הם גם לא יכולים ללעוג כראוי לאלמנטים השליליים בה.
בשל הפחדנות הזו, אפשר להבין למה בחרו בתרבות האיסלנדית כמושא לרוב הבדיחות בסרט - גם בגלל שזו מדינה לבנה לחלוטין, אז אין חשש לאי תקינות פוליטית, וגם בגלל שהאוכלוסייה שלה כל כך קטנה, ונטולת משקל. הקומדיה הזו אמנם פוגענית נגדם, אבל הטוויטר לא יטרח להרים קלשונים נגדה.
בשנה בלי אירוויזיון, ובקיץ שבו בתי הקולנוע עדיין סגורים, היה זה רק אנושי לתלות ציפיות בסרט, ולקוות כי ימלא את שני החסכים. למרבה האכזבה, הקומדיה הזו לא מנחמת את חובבי האירוויזיון, לא מבדרת את שונאיו וגם אין בה שום ערך קולנועי. לו היתה שיר שמתמודד בתחרות והייתי משתתף בהצבעה, היא לא היתה מקבלת ממני ולו נקודה אחת.
כן, אלו הם החיים: לאיסלנד לא נסע בקרוב, האירוויזיון הבא יהיה במקרה הטוב רק בעוד עשרה חודשים - וכל מה שנותר, הוא להסתפק בשטויות של וויל פארל.