אחרי כמה פרקים שבהם הצליחה לשמור על מתח ברמה גבוהה, "טהרן" החליטה לשחרר קצת את החגורה בפרק החמישי של הסדרה. בין אם מדובר בהחלטה מודעת או תוצר אורגני של עונה קצרה מלכתחילה של שמונה פרקים, ה"בטן" שנוצרה בפרק החלש יחסית מגיעה ברגע הנכון, אחרי שהצופים כבר השקיעו בצפייה של יותר מחצי עונה. אף אחד לא יעזוב אותה עכשיו שלושה פרקים לפני הסיום.
הפרק ממשיך מהנקודה שבה נגמר הקודם: צוות ישראלי של המוסד חוטף בלב בירה אירופית אזרחית של מדינה זרה באור יום. בפרק הזה אנחנו מגלים שהאזרחית, שהפשע היחיד שלה היא שהיא נשואה לבכיר בממשל האיראני, נחטפה לישראל מיד אחרי שיצאה מניתוח מוח. עכשיו תראו, בואו לא נהיה תמימים, דברים כאלה קורים כנראה גם במציאות, אבל אפשר רק לקוות שזה נעשה בצורה קצת יותר מושכלת. הסכנה מתקרית דיפלומטית חמורה בעקבות ביצוע פעולה כזאת על אדמת צרפת גדולה בהרבה מהרווח שפעולה כזאת יכולה להניב. למעשה, בהמשך הפרק נראה שבאמת ישראל לא הרוויחה שום דבר מהפעולה המסוכנת.
קו העלילה החשוב בפרק, או לפחות המעניין, הוא של פראז כמאלי (שון טאוב), אותו בכיר במשמרות המהפכה שמנסה לתפוס את התמר של המדינה. הפרק נפתח בקלישאה ג'יימס בונדית כאשר סמאטרפון נזרק על דלת ביתו, בצד השני של הקו נמצאת תל אביב. ישראלי בעל מבטא בריטי מעביר לו הוראות מדויקות לביצוע עסקת חילופי שבויים. מולו יושב ראש המוסד (מנשה נוי) שמגדיר מחדש בסדרה הזאת את המושג מיקרו־מנג'מנט. ותמר? היא עושה דברים לא הגיוניים במיוחד יחסית לסוכן מוסד - מסתבכת עם החוק, מוכרת סמים (פשע שעונשו מוות בתלייה) ומקיימת יחסי מין, ככל הנראה לא מוגנים כי אתם בטח יודעים לנחש לבד מה העונש באיראן על שימוש בקונדום. וכזכור, היא מתחזה לאישה נשואה. אתם באמת לא רוצים לדעת מה הם עושים לנשים שבוגדות. עוד נחזור לתמר בהמשך.
דמותו החיצונית של טאוב ב"טהרן" מעבירה את כל האימה שיש למערב מאיראן. העיניים השקועות, הכעס הכבוש, הזקן המוקפד והלבוש הרשמי תמיד, כאילו הארון שלו מורכב מאוסף חד-גוני של "הג'קט של העינויים". זו ללא ספק הדמות הכי שונה בהשוואה לדמותו הקומית המפורסמת של פינטר, החתן ההודי בפרק ההפוך הזכור לטוב מהעונה האחרונה של "סיינפלד".
ההחלטה של כמאלי "להמר" על המוסר היהודי של הישראלים שמחזיקים באשתו ולא לשחרר את מסעוד טבריזי (נוויד נגהבאן) אמורה להציג אותו כנבל המושלם. איש רע עם סדר עדיפויות מעוות שמעדיף להמשיך להיות נאמן למדינה שלו אפילו במחיר האישה של חייו. הנה תראו את הערבוש הזה, כל מה שמעניין אותם זה דם של יהודים, אין להם ערך לחיים רק למוותתתתתתתתתתתת. בפועל, דווקא המדינה שחוטפת אזרחים חפים מפשע מחוץ לבתי חולים בפריז בלי באמת תוכנית פעולה מסודרת היא זאת שיוצאת פה מפוקפקת מוסרית. מעניין אם זו הייתה הכוונה של היוצרים מלכתחילה.
שון טאוב (בפינה בשמאלית) ב"פרק ההפוך" המיתולוגי של סיינפלד
שאר הפרק, כאמור, התעסק במסע של תמר (ניב סולטן, שהמאמץ לא לפתח כלפיה קראש טלוויזיוני בריא הולך והופך לקשה יותר מפרק לפרק) עם סיק-בוי וחבריו אל מסיבת טבע בהרים. אחרי שבפרק הקודם בבלוג התלוננתי על העניין המוזר שגורם לזוג הטרי לדבר באנגלית אחד עם השני, בפרק הזה עברנו סופית לפרסית, וטוב שכך. תמר כמעט גורמת לכל חבריה להיתפס עם סמים לא חוקיים בלי ידיעתה כשהיא זוקפת אגודל אל השוטר שנוזף בה על השיער החשוף שלה. תמר, ילידת איראן לפי הסדרה וסוכנת חשאית של המוסד, לא יודעת משום מה שהמשמעות של זקיפת אגודל באיראן שונה מאשר במערב, והיא מקבילה להנפת אצבע משולשת בישראל. האם העובדה שחברתו המסתורית החדשה תגרום למילאד לחשוד שהיא לא באמת מי שהיא אומרת שהיא? לא. הוא חרמן מדי. אגב, אם הסצנה הזאת הרגישה לכם מוכרת מדי, כנראה שראיתם את הסרט "ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו. מעניין אם קוונטין עצמו צופה בכאן 11. מעניין אם הוא יבין שככה מרגישים כל הבמאים שהוא "לוקח מהם השראה" לסצנות בסרטים שלו במשך השנים.
בחזרה לקו העלילה הקצת יותר מעניין של הפרק: הדילמה של כמאלי לגבי השחרור של מסעוד. בהתחלה נראה שההחלטה של כמאלי היא לשחרר את המרגל של "הציונים". זו החלטה טבעית, אנושית, בכל זאת הוא עושה את זה כדי להגן על אשתו. ועדיין, נראה שיש דרך יותר הגיונית לעשות את עסקת חילופי השבויים מאשר לזרוק אותו מוכה וחבול באמצע שדה נטוש בתקווה שהוא ימצא את דרכו לאיסטנבול תוך 24 שעות. הטוויסט מגיע כשכמאלי חוזר בו. הסצנה הזאת, בו כמאלי מגיע מחוץ לביתו של "העיט" ומסביר לו, כבדרך אגב, למה הפסיק לעשן, הייתה מרובה בקאטים וקלוז-אפים של שני הגברים האיראנים הרציניים. היא גם הייתה אחת מהחזקות בסדרה עד כה. בסופו של דבר, כמאלי מגייס את מסעוד לטובת משמרות המהפכה, קו עלילה שאפשר אמנם היה לצפות מקילומטר, ובכל זאת הוא השאיר קצת עניין לקראת פרקי הסיום של הסדרה.
הפרק נגמר עם מבצע חיסול של המוסד, שהורס את התוכניות של כמאלי. זה טוויסט מעניין, בעיקר כי הוא מבטל את כל מה שנכתב בפסקה הקודמת לגבי העניין בפרקים הבאים. הוא גם מעלה תהיות נוספות כמו: אם יש לישראל כל כך הרבה כוחות על אדמת טהרן, כאלה שזורקים טלפונים על בתים של בכירי ממשל ונעלמים בתוך שניות, כאלה שמחסלים סוכנים כפולים באמצע אזורים מאובטחים, למה הם בכלל צריכים האקרית שמסתובבת בשטח ורק עושה להם צרות? יש לנו עוד שלושה פרקים כדי להבין אם המוסד של יוצרי "טהרן" הוא משהו להתגאות בו או לחשוש ממנו. ת'כלס, מותח.
בקטנה
אם כבר הזכרנו את השתתפותו של שון טאוב ב"סיינפלד", ראוי להזכיר גם את ההשתתפות של נוויד נגהבאן ב"תרגיע". כן, בסדר, אז כולנו זוכרים אותו בתור אבו-נאזיר מ"הומלנד", אבל כדאי גם לצפות בסצנה שלו בתור מורסי, האיש שלארי דיוויד נלחם למענו בבופה כדי שיוכל לקחת תוספות בלי לעמוד בתור הארוך.