עם סגולה

ביום חמישי, עשר דקות אחרי שהאסטרונאוט אילן רמון שוגר לחלל, עליתי על מונית בדרך הביתה. "שיגרו אותו הרגע", פונה אלי נהג המונית, "כל הגוף שלי צמרמורת". אנחנו נוסעים עוד קצת וברדיו משדרים שוב את השיגור. "איזה התרגשות", הנהג מסתכל עלי ומתחיל לבכות. והוא בוכה ובוכה ומנגב את העיניים עם טישו ובוכה וממלמל לעצמו: "אני כל כך מתרגש", וגם מוסיף: "איזה מדהים זה, הוא עכשיו מעלינו".

ואני, כשאני רואה נהג מונית בוכה, הלב שלי נצבט. את יום השידורים המיוחד החלטתי לבלות בקרב משפחתי הקרובה, שהרי לא בכל יום וכו'. ישבנו בסלון, אמא אפתה פחזניות בצורה של הצ'לנג'ר, אבא הרים כוסית לחיי ניל ארמסטרונג ואחי הקטן ספר אחורה 3, 2, 1 ואז הפליץ. היה מרגש.

בערוץ הראשון היו אלו הדקות הגדולות של דוד ויצטום (שידור מיוחד, חמש שעות) – השילוב בין מדע פופולרי לרגע היסטורי עושה לו את זה. הוא היה מלומד ומאופק, אבל ניכר היה שהוא ואורן נהרי מה-זה מתרגשים. בערוץ השני ביקשו מאיתנו לזכור איפה בדיוק היינו ביום הזה, בפאתוס ממלכתי ששמור רק לאירועים ממש-ממש מיוחדים, והשידורים החוזרים הבלתי פוסקים של הרגע המיוחל הזכירו ששיגור הוא אחד מהאקטים האירוטיים ביותר בעידן הטכנולוגי.

רמון לקח איתו ספר תנ"ך, דגל ישראל וציור מיד ושם, בחללית הוא אוכל כשר, אשתו מחכה שהוא כבר יחזור, וכל באר שבע מחזיקה לו אצבעות. ברדיו התראיין האלוף דן חלוץ ואמר שזה יום גדול למשפחת חיל האוויר. שאול מופז אמר שזה הישג גדול לצה"ל, ואילו אריק שרון ביקש מרמון לבדוק אם יש אפשרות לשלוח לירח איזה מיליון פלסטינים, ואם לא אז אולי סתם לפזר אותם בחלל. חבר ילדות שהתראיין בסרט על אודות ההרפתקה של רמון ביקש למסור: "אנחנו סומכים על אילן ואנחנו בטוחים שהוא יעשה את זה בגדול".

כמה מדענים ניסו להרוס את הכיף והסבירו שהניסויים המדעיים הם עצם העניין כאן ולא ההישג הלאומי המגולם בפרסונה. סא"ל יצחק מאיו, מחליפו של רמון לכל צרה שלא תבוא, איבחן מדוע נבחר רמון לפניו: "הוא יותר יפה והוא גם אשכנזי". ובאמת, אילן רמון הוא הצורה הטהורה ביותר של מלח הארץ. צבר, אשכנזי, טייס, מהנדס, בלורית, חיוך, שכל, חתיך. אינסטנט קלאסיקה של אייקון ישראלי, עדות מנצחת למשובחות הגנים היהודיים. לחלל לא ישלחו תימני עם גבה אחת, רק השופרא של מה שהניבה הארץ הזאת ראוי להכנס לספרי ההיסטוריה.

בסוף השבוע הזה נוצרה עוד מיתולוגיה יהודית: "האסטרונאוט הישראלי הראשון". על כתפיו החסונות מונח המשא המסורתי: מלחמת הקוממיות, השואה, אלפיים שנות גלות, אלוהינו שבשמים. ברגע המסוים שבו אילן רמון זינק לחלל, בתום הספירה לאחור, הוא מימש את כל האספירציות הלאומיות מאז 48', בסיוע אמריקאי, כמובן.

מניאק מי שינסה להכניס את האירוע לפרופורציות. זאת היתה חפלה הראויה לעם שנמצא בקרשים, שחייב לעצמו את רגעי הנחת האלה בשביל שיידע שיש לו בשביל מה להמשיך, שנשגבותו של האסטרונאוט היא בשבילו הצ'ופר לגשמיות של האזרח הקטן. האופוריה מגודל ההישג תספיק לפחות עד הפיגוע הבא ששוב יזכיר לנו שאמנם הגענו כבר לחלל החיצון, אבל הבעיות הרציניות עוד מחכות על כדור הארץ. אבל זה היה טוב, היינו צריכים את זה בשביל המורל. והאמת היא שאם בשנתיים האחרונות ישראל התנחמה בזרועותיו של העבר, הרי ש"האסטרונאוט הישראלי הראשון" הוא האירוע החוץ-נוסטלגי הראשון שמספק לנו סיבה למסיבה. ואם תרצו, השמחה על ההישג הזה היתה הדבר הכי נורמלי שקרה כאן בזמן האחרון, שהרי סוף כל סוף לא מדובר בחיסול ממוקד של איזה מחבל או בהריסת בתי מבוקשים, אלא באיש שטס לחלל. שזה דבר נחמד ולא אלים.