ביצי קינדר

את "8 מייל", הסרט החדש של אמינם, הלכתי לראות ביום שישי בערב, בפסז' תל אביבי. לא שעיתי להפצרות הרוצים בטובתי, שחזרו והדגישו כי עדיף מגה-פיגוע על קפיצת ראש לגוב האריות של הצגת ערב שבת בקולנוע, וסרתי לשם כשגאוותי בידי. הם צדקו כמובן. אני חשבתי שהם סתם סנובים, אך כשהגעתי למקום התחוורו מולי כמאתיים אלף ווייט-ניגרים בני 11 עד 13. כולם, אני מניח, מעריצי אמינם אדוקים.

מיותר לציין כי ההקרנה היתה סיוט שלא ברא השטן. הקינדרים לא סתמו את הפה, עודדו את סלים שיידי, שוחחו בינהם על הסאב-טקסטים, שזרו בדיחות משל עצמם וצעקו עד מוות בשתי סצינות המין. בעצם היתה רק סצינת מין אחת, של אמינם והזנזונת בריטני מרפי, שבוצעה ממש כראוי. השנייה, של קים בייסינג'ר (אמא של אמינם) מתחילת הסרט, לא ממש נחשבת וכוללת רק עירום אחורי לשלוש שניות.

אני נוטה לשכוח את הנוער. את הילדים. מרוב שאני חובק עולם בעיני עצמי, בד בבד עם זה שלפחות בעיני אני סמכות לצעיריזם, יוצא לי יותר מדי להתבלבל בקשר לצוציקים האלה. זה כמו שכשכתבתי על "המורדים", חשבתי על זה שהתוכנית הזאת ממש הורסת את החיים של הילדים, אבל לא חשבתי על 1,500 התגובות הזועמות שהם עצמם ישלחו.

כך גם קרה שההערכה העמוקה והלא רגשית שלי לאמינם הצליחה להתקיים עד שלשום ללא יותר מדי בעיות. רק כאשר הוטענתי במראה של הילדים החמודים שהתערבלו בתור לכרטיסים, התחלתי להבין לאט את מה שלא כיף בזה שאמינם הוא כזה מבריק ומוצלח. ההערצה השכלתנית שלי כלפיו נפגמה עוד יותר ככל שהתקדמנו במה שהתגלה להיות סתם סרט גרוע ומביך, המשך המתקפה האימפריאליסטית של תאגיד אמינם על קהל-היעד-העולמי-בעל-כורחו שלו. וזה יצא דווקא מבית טוב, של קרטיס הנסן, במאי "סודות אל איי".

"זה לא נכון שללבן בארה"ב קל יותר להצליח בכל מדיה תרבותית, ובכללה ראפ" - זו הטענה שמנסה לבסס "8 מייל" מתחילתו ועד סופו. זאת הסיבה שראביט, הדמות אותה מגלם אמינם, מסתובב בכל הסרט עם כזה פרצוף חמוץ ומקיא על הסוודר את הספגטי של אמא. זה מה שהוא מנסה להוכיח לנו באובססיביות שמריחה כמו הקלטת "אני מאשים 2" של ש"ס. היה לו קשה, והוא אכל חרא, ועוד אומרים שהוא פרוטקציונר כי הוא לבן - ולכן, תבחרו בו. "כן, אני ווייט טראש, ובאתי משכונה של קראוונים מזדיינים, ואני גאה בזה" - זאת הגאולה הפאקינג סטנדרטית של הסרט הזה. לשם מגיע אמינם בשלב האחרון של קרבות הפריסטייל-ירידות שהוא מבצע עם הכנופיה היריבה, ועם זה הוא מנצח. עם זה אתם אמורים ללכת הביתה.

וב"8 מייל" אמינם בעיקר מנקה את הארון שלו. הוא לא עושה סמים, לדוגמה. החברים הניגרים הדבוקים שלו מעשנים כל הזמן שיט, ואולי אתם יכולים להניח שגם הוא עושה את זה, אבל לא תתפסו אותו באף שוט עם צינגלה בפה. הוא גם לא זה שמחזיק אקדח. ויש גם דמות אחת של הומו שהוא בבירור מתייחס אליה יפה, והיא בתמורה עוזרת לו בסוף, באיזשהו קטע מכריע. קשה לומר אם זה סוג של בקשת סליחה היסטורית, עם כל המשמעויות שלה, אבל מה שבטוח הוא שאת אמינם של המציאות, ההומופוב והמסטול, שמכוון אקדח לרקתו של האדם שהוא חושד שנישק את אשתו, לא תמצאו ב"8 מייל". זה הרי לא סרט אוטוביוגרפי.

במציאות אמינם הוא פוסט-מודרניסט גולש גלים מהקליבר של ביבי נתניהו. אולי כשזה מוגש כאימג' ויזואלי אז פחות קל לי להתמודד עם זה. ייתכן שבזירה המוזיקלית זה הרבה יותר פשוט לי, וכך גם נוח להגיד שאלבום הפסקול של "8 מייל" הוא פיצוצי למדי (בייחוד שלושת הטראקים שלו עצמו, ובראשם הבלדה "Lose Yourself", כמו הקטעים האחרים בהם הוא מבליח. גם הקטע של ג'יי זי ופריוויי מעולה). יכול להיות שהיה הכי נחמד אילו הייתי יכול לומר שבתור סיפור של מוזיקאי אמינם הוא באמת ענק, ושרצוי שיישאר שם. אבל נדמה לי שזה כבר לא רלוונטי.