עמוס צ'יקן

בעצם, ספר המאמרים החדש של עמוס עוז הוא ספר מיותר. מיותר עבור עוז ומיותר עבור קוראיו. קודם כל – לא נעים לומר זאת על המועמד הנצחי לפרס נובל לספרות – הוא כתוב לא טוב. עוז הוא אולי סופר בעל מעמד, אבל פובליציסט בינוני. שנית, רוב המאמרים בספר "בעצם יש כאן שתי מלחמות" (כתר) כבר התפרסמו בעיתונות היומית. לו אני סופר חשוב כעוז, לא את כולם הייתי שמח לפרסם בעיתון ובטח לא לחזור ולפרסם בספר. ספר הוא דבר שאנשים נוהגים לשמור על מדף וגם לעיין בו מדי פעם. שלישית, עוז כמעט ולא תורם בספר שום תובנה משמעותית לשיח הציבורי הישראלי. תוך עיסוק במגוון נושאים, מהארד-קור פוליטיקה ועד שאלות של זהות יהודית/עברית, דרך הרהורים על תפקידה של הספרות בתרבות העברית המתחדשת (משכנה החדש של הדת) וקווים לדמותו של בייגה שוחט (מפא"יניק במובן הטוב של המילה), עוז נלחם את מלחמת המאסף של השמאל הציוני, זה שסלע קיומו הוא המקף המחבר את המדינה היהודית-דמוקרטית.

עמוס עוז הוא אדם חכם. הוא לא עיוור לכשל שבמושג הזה וגם לא לעוולות והעיוותים שהוא גרם. אבל באופן עקבי (ומרתק מבחינה פסיכולוגית), הוא נשאר דבק בעמדת המוצא שלו – למדינה הזו אין תחליף, ולכן שום דבר לא מצדיק ערעור על התוקף המוסרי או הפרקטי של קיומה. טענה חוזרת במאמריו של עוז - הרוויים בנוסחאות מילוליות שנשמעות שחוקות כבר ברגע המצאתן - היא ש"נמחק לנו ההארד דיסק"; הווה אומר, משהו בזיכרון הקולקטיבי של ישראל כאומה נדפק. יש שכחה של הסיבות העיקריות להימצאותנו פה ושל הערכים שעמדו פעם בבסיס החברה, עד כדי כך שלפעמים עולה השאלה אם כל זה היה כדאי בכלל. סימפטום עיקרי של בעיית התוכנה הזו הוא ההיסטוריוגרפיה החדשה והביקורתית, זו שמעלה מהעבר דברים שעוז וחבריו שמחו לשכוח ואולי מעולם לא ידעו.

דומה שעוז נכשל כאן בהבנת תפקידו של מחקר היסטורי: בזמן התרחשותה, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים; אבל יש לזה מחיר. ברבות הימים היא גם מעמידה את המנצחים למשפט. תפקיד משפט ההיסטוריה הוא לא לחזור למה שהיה ולאשש אותו, אלא לבחון אותו מחדש ולהציע הצעות אחרות להבנתו. לכן השאלה שנשאלת היא לא אם היה כדאי, אלא מה היה, ואיך, ומה המחיר שנגבה בדרך. האפולוגטיקה הציונית של עוז, לפיה העוולות שנגרמו מתגמדות אל מול חשיבותו של המפעל ההיסטורי הגדול, מזכירה לא פעם את האפולוגטיקה הסובייטית: משהו בנוסח "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". אריק שרון היה חותם על זה.

אבל עמוס עוז איננו אריק שרון. בעיני עצמו הוא עומד בדיוק בקוטב הנגדי. אריק שרון הוא מחרחר מלחמה תמידי, אדם שערכי המוסר וכבוד האדם של הציונות רחוקים ממנו. עוז, שחוץ מהיותו סופר מצליח הוא גם הממונה-מטעם-עצמו-ושמעון-פרס על המצפון של החברה הישראלית, חייב להתייצב ולתחום קו ברור בינו לבין שרון. את הקו הוא מותח בלב המלחמה שמתנהלת פה מאז 47', עם הפסקות מדי פעם להצטיידות וארגון-מחדש, ובעיקר בלב השלב הנוכחי שלה, זה המכונה האינתיפאדה השנייה.

בעצם, מהרהר עוז, יש כאן שתי מלחמות. אחת צודקת מעין כמוה, והשנייה רווית עוול וגם חסרת כל סיכוי. הגבול הפיזי ביניהן עובר בגבולות 67'. צריך לצאת מהשטחים, עוז אומר - אפילו באופן חד צדדי - להתייצב על הקו הירוק, ואם צריך, להמשיך את המלחמה משם. את הרוב המוחלט של ההתנחלויות צריך לפנות, או בלשונו – לצאת מביתם של הפלסטינים. לא ייתכן שמיליוני אנשים יחיו תחת כיבוש כדי לאפשר למתנחלים חיים נוחים. זה טיעון ראוי. אבל במהלך הלוגי-מוסרי של עוז חסר נתון חשוב, והוא שהסיבה שהערבים שסביבו לא נתונים בעוצר כדי שהוא יוכל לחיות היא בעיקר שרובם הגדול גורש ב-48'. אילו היה הצבא יעיל יותר בשנת 67', ייתכן שחיי המתנחלים היו נוחים יותר מבחינה מוסרית. ובעצם, עוד לא מאוחר; נדמה לי שליברמן מציע דבר דומה גם עכשיו.

אל תאמרו שעוז מתעלם מבעיית הפליטים. הוא לגמרי מודע לכך ש"כל עוד הפליטים נרקבים במחנות, לא תהייה לישראל מנוחה". אבל כמו אדריכלי הסכם אוסלו, הוא מנסה למצוא לבעיה פתרון קל, נוח וכזה שלא מאיים על המדינה היהודית-דמוקרטית שלו. הוא מציע להציב את הנושא בראש סדר היום של משא ומתן עתידי ולדרוש כי הפליטים, כולם, יזכו לשוב למולדתם פלסטין שתוקם בשטחי 67'. הפתרון הזה, בלי ספק, ייתן לעוז מנוחה ולו? מצפונית, וכך גם לכל הישראלים שחיים על חורבות כפריהם ועריהם של הפליטים. גירשת וגם ירשת.

יש בספר מאמר אחד שחורג, בעיניי, מתמונת העולם הצרה והשמרנית שעוז מצייר. כותרתו היא "כמעט בכל אחד מאיתנו מסתתר סוציאליסט קטן", ועניינו הפער הבלתי נסבל בין המיעוט העשיר לרוב העני בעולם. בסופו של דבר, הוא כותב – כשנה לפני ההתקפה על ארה"ב ב 11.9, ולפני שפיגועי ההתאבדות הפכו מטקטיקה לאסטרטגיה - "אנשים יבואו ויפוצצו את עצמם לדעת כדי לקחת איתם את עושקיהם". "גם עזה", הוא מוסיף, "לא תישאר לעולם בכלאה... גם לא כשדגל פלסטין מתנוסס מעליה". עוז מכיר בכך שהמלחמות הבאות, ולא חשוב מה האצטלה שהן יעטו, יהיו בעיקרן מלחמות מעמדיות, וגם בכך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יסתיים כשהפלסטינים יזכו בריבונות לאומית אלא רק כשיזכו בשוויון ובריבונות כלכלית אמיתית. אבל בסיומו של אותו מאמר, כשהוא מסתכל קדימה, מקווה עוז לכינונו של סוציאליזם מסוג חדש; סוציאליזם שזרעיו כבר ניטעו בניסיון הסוציאל-ציוני, בתנועה הקיבוצית ובחברת העובדים. מהתנועה שיישוביה הוקמו על חורבותיהם של כפרים ערבים, שבנתה חברות סגורות, מתנשאות כלפי חוץ ודכאניות כלפי פנים, שדיברה על אינטרנציונליזם ולא חשבה אי פעם לקבל לשורותיה ערבי – ממנה, מקווה עוז, תצמח האלטרנטיבה למצב הקיים. המהלך הזה, כמעט פתטי בהתרפקות שלו על המסורת שעוז מתאמץ להשאיר בחיים, ממחיש את הפער שבין חוש הצדק והמוסר של עוז לבין תפיסתו את מה שקורה כאן.

בסופו של דבר, הפער הזה חוזר לדעתי לפער שבין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית, הפער שעליו מנסה לכסות המקף. בניסיון נוסף ליישב אותו, מגדיר עוז מחדש את היהדות באופן שהופך אותה למבשרת הד