בעיה. הפרק לא היה מעניין, והמשחק לא מתקדם. אסי מצא פתק, אלינה חזרה למשחק, אלה השתחררה מכישוף הבוזגלו, והברית הסודית בין עידן לאסי כבר קיימת כמה זמן, אבל מהלך גדול לא ראינו. אסי לא ניסה להדיח את ישראל, עידן לא ניסה להדיח את ירדן, ומשום מה, למרות שכולם הבינו שהמשחק הפך להיות אינדיבידואלי, השורדים מעולם לא הסתדרו טוב יותר. צחוקים, כיף, טורטינות לבנות. יאללה, תמצאו כבר חדר.
מה הקטע של להתאחד עכשיו? לא הבנתי. זה אמור להיות הרגע שבו שופכים דם, שכל הג'יפה עולה וכולם מבינים שאנשים התקדמו וביססו את מעמדם תוך ניצול החולשות של החברים שלהם, בעיקר החולשות השקופות שלהם, שמתקיימות מתחת לכל החולשות המודעות, כמו טרמיטים מתחת ליסודות של בית. הבעיה היא שבגלל שלא רואים אותן, השליטה שלהן בדפוסי ההתנהגות היא עצומה - אנחנו ממשיכים להתנהג לפיהן מבלי משים, וזה השלב במשחק שבו כל חולשה היא קריטית.
החולשה השקופה של ירדן, למשל, היא המחשבה שהיתרון היחיד שלה הוא הכוח במשימות. היא לא סומכת על עצמה בכל מה שקשור למשחק החברתי. חבל, כי בפוטנציאל היא יכולה להתעלות על כולם עם החביבות והיכולת המופלאה שלה להרגיע ולתת ביטחון. רק מאוחר מדי במשחק היא מתחילה לקלוט שהיא ועידן לא באמת יין ויאנג, ושהאדם שהיא חשבה שילך איתה יד ביד עד הסוף ויוותר באצילות על פסלונים בשבילה, למעשה סיים להשתמש בה, וכל השיחות מוקלטות למטרת שיפור השירות.
החולשה של אסי היא שהוא יודע לשחק שח אבל לא לעשות מט - הוא מגיע קרוב, אבל רק כמעט, ולאורך כל הדרך הוא זקוק לאישורים של אחרים, שאותם הוא תופס כגדולים וחכמים ממנו. זה קרה בהתחלה עם זהר שטראוס, שלא השכיל לנצל את זה, וקורה עכשיו עם עידן. אסי דווקא היה במיטבו כשידע שהוא לבד ואין לו על מי לסמוך, מה שהכריח אותו להוביל, אבל מאז שהחל להסתמך על עידן הוא מתדרדר והולך, ולמרות הפתק שמצא, מצבו לא משהו. בני הברית שלו התהפכו עליו, הוא מקום אחרון בדירוג החברתי, ואני לא בטוחה בכלל כמה שווה ההבטחה של עידן ללכת איתו עד הגמר.
החולשה של ישראל היא שהוא חי בהמתנה לרגע שבו מישהו ישים לו מטען צד במכונית. מטאפורית כמובן, אבל לאחרונה משהו קרה לו, והוא הצליח לחצות את המקום הזה, להירגע, ואולי אפילו לעשות פריצת דרך בראיית העולם שלו. וזה מחמיא לו מאוד. לא רק שתמך באלה כשלא הסכימה להשתמש בפתק שלה כדי להציל את רגב, אלא אפילו אמר בגלוי שהוא חושב שהיא צריכה לחשוב רק על עצמה - בדיוק ההפך מחיית הפרא שיצאה ממנו בתקרית הברזנט.
מעניין שדווקא עכשיו, ברגעים הכי קריטיים של המשחק, אוגלבו משאיר מאחור את ההתנהגות ההישרדותית ברוח "הקם להורגך השכם להורגו", ומאמץ ראייה היקפית ומאוזנת. סוף סוף אפשר לזהות שם חן ואצילות, להזדהות עם סיפור החיים שלו, ולהבין כמה סבל ותחושות אובדן הוא נאלץ לחוות בגיל כל כך צעיר, ובעיקר להעריך את האומץ שלו - החל מהיציאה בשאלה בגיל כה צעיר, המשך בחיים ללא גב כלכלי ורגשי, וכלה במערכת יחסים רומנטית עם ערבייה מהמשולש, שמעידה על ראש הרבה יותר פתוח מה שמרמזת תדמית חייל הגולני שהוא מטפח. אני כמעט מתחילה לזהות בו את הישראלי שמדינה שלמה התאהבה בו ב"האח הגדול". רק שימשיך ככה.
אבל החולשה של אלה הכי מבאסת, וגם הכי מכשילה אותה במשחק הזה. נראה שלמרות הנטייה שלה להחמיא לעצמה נון-סטופ, כנראה כדי לשכנע את עצמה בעיקר, בתוכה היא לא מאמינה שהיא אהיבה. ובאמת, אני לא מצליחה לחבב אותה. ואני מנסה, נשבעת. אפילו היום, כשלקחה את משימת החסינות, רציתי לשמוח בשבילה, אבל כל פעם כשרוצים לפרגן לה היא חייבת להתיישב מול המצלמה ולהרוס הכל עם השטויות שהיא מדברת. רק בפרק הקצר הזה היא הצליחה לייצר את המשפטים המזעזעים הבאים:
על ארנבים: "ארנבים זו החיה הכי חמודה בעולם - ואני שפנפנה בעצמי" (חיוך מתחנחן ומניירת פיתוי מיותרת).
על אלינה: "היא לא מתקלחת בים, היא לא מתקלחת בבית... הבחורה מסריחה."
על המשימה: "אני בת ים, יש לי זימים, קוראים לי אריאל" (מוגלי, טרזן, ממציאת טסלה).
תוך כדי המשימה: "אם מישהו מרגיש זרמים חמים, עשיתי פיפי" (בעיקרון קיימים כל הנתונים כדי שאמירה כזאת תצא חיננית מפיה של ילדה כזאת יפה, אבל אפילו זה יוצא מזיע ומעצבן).
ועל הניצחון: "יוצא שייטת שנולד עם זימים, ודוגמנית עשתה לו בית ספר. אני שוברת סטיגמות, באתי לשבור פה אלף סטיגמות - כי דוגמנית רגילה אני לא". אולי כדאי שתהיי דוגמנית רגילה, מה אני אגיד לך, אולי ככה תעשי לעצמך פחות נזק.
אבל אפילו משימת החסינות ה"מסוכנת" הזאת, ברמת כתובית על המסך שהזהירה אנשים לא לנסות אותה בבית, לא הצליחה להפוך את הפרק למעניין. חוץ מזה שכמה אנשים בלעו קצת מים, הדבר הכי מרגש שקרה בפרק היה שבני, היחיד שאין לו חולשות שקופות, כי כולן לגמרי בחוץ - לא נפסל ראשון, וכמובן הג'וק המת שאלינה מצאה בשיער שלה. אגב, באותו זמן אני מצאתי ג'וק חי בסלון שלי. מזל, כי המרדף אחריו היה הדבר היחיד שסיפק לי קצת אקשן.