בואי, מיידלע, סבא יעשה לך בייביסיטר

במסגרת יום שידורים עמוס וודי אלן מכל הכיוונים (בעיקר מכיוונים עקיפים), ישודר בערוץ ארטה היום (ראשון, 17 בדצמבר, בשעה 21:45) סרט המופת של אלן - "מנהטן" (79'). מיותר לציין שכל מי שלא ראה או ראה ושכח, זה הזמן לעשות השלמות. הבעיה היחידה היא לגרד אחר כך את המזומנים לכרטיס טיסה, כי אם צילומי השחור-לבן המרהיבים, הפסקול של גרשווין והנוירוטיות הניו יורקית הטרום-סיינפלדית לא עושים לכם את זה, אחרי סצינת דאלי אחת ב"מנהטן" ספק אם תוכלו להסתפק במעדני מזרע.

מעבר להיותו המחווה המושלמת לניו יורק הפסאודו-אינטלקטואלית של סוף הסבנטיז, "מנהטן" יכול להיות מוגדר כמעט כקומדיה רומנטית, כאשר הדבר היחיד שגורם לאנשים להרים גבות לנוכח ההגדרה הזאת היא שקומדיות רומנטיות לא נוטות להיות רגישות, עמוקות, מדויקות ומשוחקות בצורה מושלמת, ובדרך כלל יש בהן אנשים כמו טום הנקס.

"מנהטן" הוא כמובן כן סרט רגיש, עמוק, מדויק ומשוחק בצורה מושלמת, מה שלא מונע ממנו להיות מצחיק ורומנטי. אלן משחק את גיבור הסרט שצריך להתמודד עם העובדה שאשתו לשעבר (מריל סטריפ) עזבה אותו בשביל אשה אחרת וכתבה ספר שחושף את עברם המשותף, עם העובדה שהוא מנהל רומן עם ילדה בת 17 (מריאל המינגוויי, שזה נהיה קשה משנה לשנה להאמין שפעם היא היתה יפה, שלא לומר הקרינה חן נעורים), ושהוא נמשך לאשה מקושקשת (דיאן קיטון), שהיא במקרה המאהבת של החבר הכי טוב שלו (מייקל מרפי). אבל לא נורא, כי על פי וודי אלן, כל עוד אתה יוצר לעצמך בעיות להתעסק בהן, אתה לא צריך להתמודד עם השאלות הקיומיות הגדולות באמת.