דחיל ראבאק

יה, יה, יה. הנה הוא רוכב בשנית, על אוכף הסרקזם הבריטי המחוטט שלו, כרוך לרתמות הפאנצ'-ליינים המביאים אותה בהפוכה לתוך הפנים. גאי ריצ'י. הבעל של, האבא של הילד של, האיש שמתנקנק עם, בחסות האקדמיה הבריטית לקולנוע בחצי שילינג. או כמו שהיו נוהגים לומר הכלניות, עוד בימים בהם למנדט היה מנדט להחזיר שטחים: "אחוש שילינג הפתח-תקוואיות האלה. גם אם יהודים לא יודעים לעשות קולנוע". מה נאמר ומה נגיד, גם מגאי ריצ'י לא תצא תורה, וגם לא אוסקרון ברונזאי במסווה של מוזהב (גולדן באנגלית!).

"סנאץ'", עם בראד פיט או בלעדיו, הוא סרט מיותר. הוא מגלגל החוצה, מתוך עטיפת גומי הלעיסה, את המסטיק החמוץ התורן. מעין, עלאק, כאילו, בסטייל של קומדיית פשע – בלי צחוקים, מותחן קומי – עקר ממתח, בדיחה חה חה במקצב פוטו סינמסקופי, כמו הזוי, כמו מחוכם, כמו מודע לעצמו, בערך. אבל זה לא עובד. "לוק סטוק", מסתבר, היה פלוץ ריחני שהפיץ המון שארם, גם אם לא ימבה כשרון, לצד חספוס מגרד, גם אם לא אובר מעמיק. אבל זה בסדר. שיהיה לריצ'י בסבבה עם הזוגיות ועם הקריירה הקולנועית. בגדול, אנחנו בעד קולנוע בריטי, כמו בעד "ארל גריי", כמו בעד סקארי ספייס. בגדול, אנחנו בעד קאמבקים, סטייל סלף דאחקות על חשבון היוצר עצמו, יענו ערס סינמה או משהו. כאמור, זה לא המקרה.

"סנאץ'" מספר את סיפורו של יהלום. הוא מספר גם את סיפורו של בראד פיט, שמאז הטריז שתקע בין תלמה ללואיז לא הופיע בתפקיד מעפן ופחות חסר חשיבות. והוא עוד מרוח על הבורד כאילו אין בלתו ואין כלום בעולם. כאילו מחר כולנו מתים. יש לי חדשות בשבילך, מיסטר ריצ'י: אני לא מתרשם מהאחד על אחד עם מדונה, גם על "לוק סטוק" לא התפננתי באבסולוטי, אבל היתה תקווה שהשילוב של אזוטריה רכילותית עם פיקנטריה קולנועית תצליח להקריץ משהו לפחות, לפחות, באותו קנה מידה גם הפעם. אבל, כאמור, זה לא המקרה. "סנאץ'" לא מתרומם ולא מרומם, הוא גם לא מקומם ולא מספיק משעמם, הוא חולם להיות פולחן מטמטם אבל גומר מהר מדי, עוד לפני שהספיק להתחמם. דחיל ראבאק, גאי, אני בקונפליקט עם עצמי. אל תסבך את החיים עם הדוניזם פטישיסטי על התמונה שלך ב"סאן", יד ביד עם כמו בתולה. כולה מדובר בקולנוע. על החיים האמיתיים אפשר ממילא לקרוא במדור של גיל ריבה.