ובראש הגדוד עומד

ראי, ראי, מי ישקף את המציאות הישראלית והכללית של ראשית המאה והאלף ברומן ריאליסטי ופסיכולוגי, מודרני, ריאליסטי-פנטסטי או קונספטואלי או גם פוסט-מודרני? הרי זה בעצם שם המשחק האמיתי והמתבקש בצמרת הנראטיבים והנראציה של הסיפורת הישראלית המעולה. מיהם המועמדים האפשריים למשימה קשה (וכמעט בלתי אפשרית) כל כך? מי יכולים בכלל להיכלל, כאלופי זינוק כזה כלפי מעלה ולעומק, בנבחרת החלומות?

ראשית, אין סיכוי להיכלל בנבחרת כזאת לכותבים ולכותבות של סיפורת פוליטית וג'נדרית ישירה, הגובלת בכתבה ובתזה פולמוסית: קודם כל מהסיבה הפשוטה שכל כתבה גוטנברגית או חזותית חזקה עולה על סיפור המנסה להתייחס במישרין לנושאים הבוערים או הפופולריים. במקום לשאוב כוח מהנושא, מחליש למעשה לעתים תכופות הנושא הפוליטי או הג'נדרי את הנראטיב של סיפורת ומונע בעדו מלהיות איכותי באמת בגלל סיבות דיאלקטיות, רוויות ניגודים, שונות. בכל מקרה, נציין כי גם אם הרומן הפוליטי וה"שינקינאי" הרגיל והסיפורת הנשית המובהקת גם יחד אינם יכולים לעבור במישרין מפרברים צבעוניים או מהמולה פוליטית אל מרכז המגרש של הסיפורת, הרי בכל זאת סיפורת נשית מצליחה יותר מסיפורת פוליטית ישירה. ואכן, דורית רביניאן, למשל, או יעל הדיה, יצרו יצירות מגובשות יותר מתיאור של אלוף שוקע ברכילות הקמפוס ואזכורים חבוטים של "זוועות הכיבוש" ברומן החדש של יצחק לאור. בכל מקרה, שתי הקטגוריות שהוזכרו לעיל אינן מועמדות לאייש את "המוצב המרכזי בסיפורת". גם כשרונות צעירים המבטאים תיאורחלקה קטנה מסוימת של המציאות מסוג סמי ברדוגו, הם בינתיים רק בגדר הבטחה להרחבת קשת הנושאים של הסיפורת. אבל הם אינם ערובה לחידוש המרכז הנאראטיבי שכמובן היה קיים וצריך להיות קיים למרות יחסיות צבעונית שעל פיה "הכל שווה להכל ולשום דבר", של פוסט-מודרניזם מוגזם ודה-קונסטרוקציה שהיא לא רק נגד נראטיב ישראלי, אלא גם נגד אפשרות של נראטיב כללי בכללו.

בהיות פני הדברים כך, נותרו רק "אלופי צמרת" ספורים בתחום הסיפורת במעמד של "היכון!" לחידוש המרכז הנראטיבי, שכבר לא מספקים אותו הישגי המרכז הקודם של דור המדינה, שתחילת כינונו בשנות ה-50 בשירה ובשנות ה-60 בסיפורת. ב"טרום-מגרש" המרכזי הזה של המועמדים הגדולים לכתר הפרוזה נותרו, באורח מוזר במקצת, בעצם רק מספר יוצרים מוכרים, שכל יצירותיהם (גם אלו שאינן מחדשות הרבה) הן גם רבי-מכר, אך אנו מצפים שיפתיעו במהלך חדש. אגב, אילו יעקב שבתאי היה חי כיום, היה מעניין לראות אם היה מצליח ללכוד וללכד את המציאות הישראלית של ראשית המאה ה-21 במשפטי ההארה המובחרים שלו שמבטאים נדידה חווייתית בלב הדברים, כגון "בפינת רח' פרוג ורח' פרישמן הבין פתאום שלחייו אין יותר טעם בחברה שהלכה ונתקשחה, בעיר שנהפכה לג'ונגל של רדיפה אחרי ממון וכוח בזעיר אנפין, בין פיגוע לפיגוע, בלב הגיהנום של 'האחר' ושלנו". אבל יעקב שבתאי איננו כותב יותר, וכתיבתם של קניוק ואורפז וכהנא-כרמון שנמנו ונמנים על ליגת העל שלנו בסיפורת איננה יכולה (אצל כל אחד מהם מסיבות שונות) להתמודד עתה עם חידוש המרכז הנראטיבי כולו, מהסוג שאני מדבר עליו.
כך נותרו, אפוא, בקרבה למרכז המחודש של הסיפורת ולעומק הנראטיב הישראלי המרכזי כולו שלושה יוצרים ותיקים ויוצר אחד צעיר יותר. אך הם ברגע זה רק מועמדים בכוח לתחיית הרומן הישראלי הגדול, למרות ששלושת היוצרים הוותיקים יצרו כבר בעבר את הדגם המרכזי. אבל היום הכל טעון שינוי ועדכון החייבים למנוע התיישנות.

בהקשר זה אציין קודם כל את אופציית חידוש הרומן או הנובלה או הסיפור המרכזיים אצל א.ב יהושע. למעשה, יהושע כבר עשה את המעשה המרכזי בסיפורת לא פעם, אלא פעמיים, והוא היחידי שהצליח במהלך מרכזי כזה "on the double". הוא הניח נדבכים למסד המודרניות בנראטיב הישראלי בדרך של סיפורת סמלית ביצירותיו המוקדמות, מסיפורים קצרים ראשונים עד הנובלות הגדולות על אב ובנו ועל משפחה ישראלית ובדידות; לאחר מכן, בתקופה השנייה של כתיבתו, יצר סינתזה מושגית ורגשית חדשה (והיה היחיד שהצליח לעשות זאת בדרג גבוה) בין יסודות עבר והווה, מזרח ומערב, מודרניות ופוסט-מודרניות, תוך שימוש בטכניקות ובמהלכים קונספטואליים רעננים ומפתיעים, ב"מולכו" וב"מר מאני". כעת הוא נתון בחיפוש אחר הרומן הישראלי המעודכן, בדרך של התמודדויות חלקיות, כגון ב"הכלה המשחררת". אבל התמודדויות אלו, סביב צירי נושאים חלקיים, משתקעות לא פעם בריאליזם של הווי וטרם הגיעו לדרגת הסינתזה המרכזית של שתי התקופות הקודמות בכתיבתו. אבל, בדומה לעמוס עוז, "התאום הגדול" השני, היכולת הרבה שלו כמעט כופה עלינו לצפות ממנו גם עכשיו לטוב ביותר.

רב-אמן אחר של המודרניזם בסיפורת שלנו, עמוס עוז, יצר בינתיים, במידה מסוימת, במקום הסיפור המרכזי החדש, את המטא-סיפור המובהק, את היצירה הממואריסטית, את מיתווה הזכרונות וההרהורים היפה ביותר שחובר אי פעם בעברית. לפנינו מטא-רומן עילי ולא רומן או נובלה בנוסח "מיכאל שלי" ו"עד מוות" (שהן יצירותיו הקודמות החשובות ביותר).

מקרה מעניין אחר בדרך זו של מועמדות לפסגה הוא "פונטנלה", הרומן הנוכחי של מאיר שלו. שלו יצר כבר ביצירותיו הקודמות ("רומן רוסי", "עשו" ו"ביתו במדבר") חלופה של ריאליזם פנטסטי, הן לעומת סיפורת סמלית לוהטת של יהושע המוקדם והן לעומת ריאליזם פסיכולוגי מודרני, הספוג בנימות יונגיאניות ופרוידיאניות של עוז ושל יהושע האמצעי. "פונטנלה" הוא סיפור סאגה משפחתית כפרית, צבעונית וביזארית במידה רבה בנוסח גבריאל גרסיה מרקס. כתיבתו של שלו היא וירטואוזית כל כך, עד כי היא ממש גובלת בגדולה מובהקת – והשאלה היא רק אם יוכל לחצות את הגבול הדק בין צבעוניות פנטסטית של כפר דמיוני לבין הרומן הישראלי "הקיומי המוחלט". איזו תמורה רדיו-אקטיבית נוספת צריכה לחול בכתיבתו המעולה כל כך של שלו לשם כך? והאם הדבר אפשרי בכלל?

זו גם השאלה שאפשר לשאול לגבי הפרוזאיקן העברי הצעיר המוכשר ביותר כיום – לגבי יובל שמעוני. הרי דוד גרו