צ'רלי קאופמן הוא תסריטאי, במאי, סופר - ומותג. בזכות התסריטים שכתב ל"להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן" ו"שמש נצחית בראש צלול", למשל, הוא הפך לאחת האושיות הקולנועיות היחידות בימינו שהשם שלהן אומר משהו למישהו, וחשוב מכך - ליוצר שהסגנון שלו מזוהה עם סגנון מסוים. אמרת צ'רלי קאופמן, אמרת סרטים העוסקים בתודעה של הדמויות כדי לשחק עם המוח של הצופים, ובדרך כלל יש בהם אנטי-גיבורים ומבט עגום על החיים.
בתחילה, קאופמן כתב את התסריטים שלו לבמאים אחרים, אך בשלב מסוים התחיל לביים בעצמו, ובשל סגנונו המאתגר, זה לא בא לו בקלות. "סינקדוכה, ניו יורק" (2008) נחשב בידי רבים (לא בידי) ליצירת מופת, אך היה רחוק מלשבור קופות ולא הופץ אצלנו מסחרית; "אנומליסה" (2015) סרט האנימציה שלו, נהנה מגורל דומה, והוקרן בארץ רק בסינמטקים; ו"אני חושבת לגמור עם זה" הטרי הופק בידי נטפליקס, כי אף אולפן הוליוודי בימינו לא ייקח סיכונים אמנותיים שכאלה. בעולם בלי קורונה, הסרט אולי היה מבקר בפסטיבלים לפני המסך הקטן, אבל במצב הנוכחי, הוא פשוט עלה ישירות בסטרימינג בסוף השבוע.
בזמן שעולם התרבות בקיפאון, זו היתה דווקא שנה פורה לקאופמן: מוקדם יותר הקיץ הוציא ספר, "Antkind", וכעת מגיע גם הסרט הזה, המבוסס על רומן של אחרת - "אני חושבת לגמור עם זה" של איאן ריד שיצא אצלנו בהוצאת מודן בתרגום של יואב כ"ץ.
את גיבורת הסרט מגלמת ג'סי באקלי, מן הכוכבות העולות של השנים האחרונות, שבתקופה זו הספיקה להופיע ב"צ'רנוביל", "השיר של רוז", "דוליטל" ו"ג'ודי", בין השאר, ובקרוב תשחק גם בעונה הרביעית של "פארגו". בצידה מככב מטאור אחר בשם ג'סי - ג'סי פלמונס, שהופיע בעונה השנייה של "פארגו", ב"שובר שורות" וב"האירי", בין היתר.
באקלי מגלמת בחורה שעם הזמן, מתחוור כי שום דבר לא ברור לגביה. אפילו השם שלה לא נאמר לנו, ומזהים אותה פשוט כ"האישה הצעירה". פלמונס מגלם את בן זוגה, בחור בשם ג'ייק.
כפי שאפשר להבין משם הסרט, השניים נמצאים במערכת יחסים שהתחילה לא כל כך מזמן, אבל תיכף הולכת להיגמר. כשירת הברבור שלה, הם נוסעים לחווה בה מתגוררים הוריו של ג'ייק, אותם מגלמים טוני קולט ודיוויד ת'יוליס. השניים מתגלים כטיפוסים משונים למדי, והביקור אצלם נע על הגבול שבין ההזיה לסיוט. עוד יותר מאשר בסרטים קודמים של קאופמן, היוצר נהנה כאן להציב בפנינו סימני שאלה - האם מה שאנחנו רואים קרה עכשיו, קרה בעבר, יקרה בעתיד, לא קרה לעולם או לא יקרה אף פעם? דרך רצף ההרהורים והדימויים, מנסה הסרט גם לעסוק בשאלות גדולות עוד יותר, כמו זיכרונות וחששות, גורל וחופש, זקנה ומוות.
כעת נותר רק לשאול את עצמנו אם החזון היומרני הזה מצליח להגשים את עצמו על המסך. מבחינתי, לפחות, התשובה היא לא. שם הסרט מזמין יותר מדי משחק מילים: הוא גמר אותי, הוא גמר עליי, וחשבתי לא לגמור אותו. נדרשו לי חמישה ניסיונות, וזו לא הפרזה, כדי לסיים אותו עד תומו, מסע שלא הייתי צולח אילולא החובה המקצועית.
נתחיל בתחושות: מזמן לא זכור לי סרט שעורר בי אי-נוחות כה גדולה. "לגמור עם זה"? מאיפה להתחיל בכלל? הפטפטת הבלתי נגמרת; הדמויות הדוחות; המונוטוניות והרפטטיביות של ההתרחשויות; והעובדה שלרגע אי אפשר להיאחז פה בשום דבר. כל כך הרבה אלמנטים בלתי נסבלים יש בסרט, ומנגד אין בו ולו מידה של פרופורציה, עידון או אירוניה, כאילו ורתר הצעיר קם מן המתים והחליט להפיל עלינו עשרה קבין של זחיחות ושל אומללות.
אבל מילא, עם זה אפשר להתווכח - לבוא ולומר, הסרט גרם לך להרגיש כאילו בלעת גלולה מרה? נהדר, בדיוק לכך התכוון הבמאי. לך תתווכח עם טענה כזו.
ובכל זאת, בתגובה למי שכבר כעת מנסים להכתיר את הסרט כיצירת המופת הגדולה הראשונה של שנת הלימודים החדשה, אפשר להציג שתי טענות. קודם כל, נראה שהוא ומעריציו מסתירים את חולשותיו מאחורי הייחודית שלו. הנה, בעידן שבו כבר כמעט לא נעשים סרטים אמנותיים ומאתגרים, מגיעה פתאום יצירה כה קיצונית, שנראית כמו שילוב של "תותי בר" ו"מלהולנד דרייב" ואף כהקצנה שלהם. יופי, אבל האם העובדה שהסרט אינטלקטואלי וניסיוני מזכה אותו מיידית בתו הסגול?
"אני חושבת לגמור עם זה" מתגלה כסרט ייחודי, בכך אין ספק, אבל זה לא מעיד על טיבו. בכל פעם שהתחלתי לצפות בו מחדש, מצאתי בו פחות מאשר בפעם הקודמת. למרות עיסוקו בסוגיות שכל אחד יכול להזדהות איתן, ואף שיש בו שתיים מטובי השחקניות ושניים מטובי השחקנים, הוא לא מחכים, לא מצחיק ולא מרגש.
הטענה השנייה מהותית עוד יותר, והיא נוגעת לאובססיה שיש לקאופמן עם כל מה שמעוות ומכוער. הבעייתיות הזו היתה קיימת כבר ב"אנומליסה" ומודגשת ביתר שאת בסרט החדש, שהוא לא פעם פורנו של כיעור ושל אומלל, ונע בין חזירים אכולי רימות, ארוחות משפחתיות שהופכות לתיאטרון בלהות ועוד שלל מיצגים של ריקבון פיזי ונפשי.
אין פסול בהצגת הצדדים הפחות יפים של החיים. הבעיה היא שקאופמן עושה זאת במבט שיש בו מן הפטרונות והנצלנות, ואף טיפה של חמלה או של אנושיות. אין פסול גם בכך שהוא מצהיר כאן שהחיים בזבל, זה הרי נכון, אבל היוצר עושה זאת בלי מידה של השתתפות בצער, כמו דוור מזמר שמבשר לך על מוות של קרוב משפחה ואז מחייך חיוך חולני.
לו היה מתאפשר ל"אני חושבת לגמור עם זה" לערוך את הבכורה שלו בפסטיבל כלשהו, ודאי היינו נתקלים לאחר מכן בכותרות על כך שהתקבל בשריקות בוז בידי חלק מהקהל. זהו בדיוק מסוג הסרטים שאם לא אוהבים אותם מאוד - שונאים אותם, ואני שנאתי. שנאה היא אמנם מילה חזקה, אבל כשיוצר כל כך לא אוהב את הדמויות ואת הקהל שלו, מגיע לו אותה בחזרה.