לפני שהוא מגיע לנטפליקס: קראו את הפרק הראשון מתוך "איש הערמונים"

      יוצר הטלוויזיה הדני סרן סווייסטרופ כבר קנה את עולמו עם סדרת הלהיט "The Killing". עכשיו הוא מגיע עם ספר ראשון פרי עטו, שעיבוד טלוויזיוני שלו צפוי לעלות בקרוב בנטפליקס. בגן משחקים מתגלה גופה של צעירה שנרצחה באכזריות, ומעליה תלויה בובת ערמונים קטנה

      • איש הערמונים
      וואלה! תרבות
      כריכת הספר "איש הערמונים" (הוצאת מודן)

      1

      עלים אדומים וצהובים מרחפים באור השמש ונוחתים על כביש האספלט הרטוב, המפלח את היער כנהר אפל וזגוגי. כשניידת המשטרה הלבנה חולפת מעליו במהירות, הם מסתחררים בחטף באוויר, נושרים ונוחתים בגושים דביקים בשולי הכביש. מריוס לָאסֶן מסיר את רגלו מדוושת הגז, מאט כשהוא פונה אל העיקול בכביש ומזכיר לעצמו שצריך להודיע לרשות המקומית להביא לכאן רכב־טאטוא. אם העלים יישארו כאן זמן רב, הכביש ייעשה חלקלק, והדבר עלול לעלות בחיי אדם. מריוס כבר ראה את זה לא מעט פעמים. הוא עובד כשוטר כבר ארבעים ואחת שנה ומשרת כקצין בכיר בתחנה בשבע־עשרה השנים האחרונות, והוא צריך להציק להם בנושא מדי סתיו. אבל לא היום - היום הוא חייב להתרכז בשיחה.

      מריוס עובר ברוגז מתחנה לתחנה ברדיו של המכונית, אבל לא מצליח למצוא את מה שהוא מחפש. יש רק חדשות על גורבצ'וב ועל רייגן והשערות על נפילת חומת ברלין. היא עומדת להתרחש ממש בקרוב, אומרים ברדיו. ייתכן שזוהי ראשיתו של עידן חדש לחלוטין.

      כבר לא מעט זמן הוא יודע שהשיחה הזאת חייבת להיערך, אבל לא מצליח לאזור את האומץ הדרוש. עכשיו נותר רק שבוע עד לתאריך הפרישה שלו לגמלאות, לפי מה שחושבת אשתו, כך שהגיע הזמן להגיד לה את האמת - שהוא לא מסוגל להסתדר בלי העבודה שלו, שהוא טיפל בצד המעשי של העניינים ודחה את ההחלטה. שהוא לא מוכן עדיין להתמקם על הספה הפינתית ולצפות בגלגל־המזל, לגרוף את העלים בגינה או לשחק קלפים עם הנכדים.

      זה נשמע קל כשהוא מתכנן את השיחה במוחו, אבל מריוס יודע היטב שהיא תכעס. היא תרגיש מרומה. היא תקום מהשולחן ותתחיל לקרצף את הכיריים ותגיד לו בגבה אליו שהיא מבינה. אבל היא לא תבין. לכן כשהתקבל הדיווח באלחוט לפני עשר דקות, הוא הודיע לתחנה שיטפל בעניין בעצמו, וכך דחה את השיחה עוד קצת. בדרך כלל היה מתרגז לנוכח האילוץ לנסוע בשדות וביער אל החווה של אֶרוּם, רק כדי לומר להם שעליהם להקפיד יותר בהשגחה על בעלי־החיים שלהם. כבר יותר מפעם אחת פרצו חזירים או פרות את הגדר ויצאו לשוטט בשדות השכנים, עד שמריוס או אחד מאנשיו אילצו את ארום לטפל בזה. אבל היום זה לא מרגיז אותו. מובן שקודם הוא ביקש מהתחנה לטלפן לביתו של ארום ואל מסוף המעבורת, שם הוא עובד במשרה חלקית, אבל כשאף אחד לא ענה לטלפון בשני המקומות, הוא סטה מהכביש הראשי ופנה לעבר החווה.

      מריוס מוצא ערוץ שמשמיע מוזיקה דנית ישנה. צלילי השיר 'סירת הגומי האדומה' אופפים את הפורד אסקורט הישנה, ומריוס מגביר את עוצמת הקול. הוא נהנה מהסתיו ומהנסיעה, מהעצים שעליהם הצהובים, האדומים והחומים מתערבים בצמחייה ירוקת העד, ומהציפייה לעונת הציד שנפתחה זה עתה. הוא פותח את החלון. קרני השמש מטילות אור המרצד על הכביש מבעד לצמרות העצים, ולרגע שוכח מריוס את גילו.

      בחווה שוררת דממה. מריוס יוצא מהמכונית, טורק את הדלת, ואגב מעשה עולה לפתע בדעתו שעבר המון זמן מאז היה כאן בפעם האחרונה. החצר הרחבה נראית מוזנחת. יש חורים בחלונות האורווה, הטיח שעל קירות הבית מתקלף לרצועות, והנדנדה הריקה, הניצבת על העשב שצמח פרא, נבלעת כמעט בעצי הערמונים הגבוהים המקיפים את החווה. החצר המכוסה חצץ זרועה עלים וערמונים שנשרו מהעצים, והם נמחצים תחת כפות רגליו כשהוא צועד אל הדלת הקדמית ומקיש עליה.

      אחרי שמריוס דופק שלוש פעמים וקורא בשמו של ארום, הוא מבין שאף אחד לא יבוא לפתוח את הדלת. מאחר שהוא לא רואה שום סימן חיים, הוא מוציא פנקס, כותב פתק ותוחב אותו לתיבת המכתבים. כמה עורבים מעופפים מעל החצר ונעלמים מאחורי טרקטור פֶרגוסון שחונה בחזית האסם. מריוס עשה לשווא את כל הדרך לכאן, ועכשיו ייאלץ לעבור במסוף המעבורת כדי למצוא את ארום. אבל הרוגז שהוא חש לא נמשך זמן רב. בדרך חזרה אל המכונית עולה רעיון במוחו. זה בדרך כלל לא קורה לו, ולכן מזל שנסע לכאן במקום לנסוע ישר הביתה ולערוך את השיחה. כדי להקדים תרופה למכה, הוא יציע לאשתו לצאת לטיול בברלין. מייד כשיוכל לקחת חופש הם יקפצו לשם לשבוע - טוב, לפחות לסופשבוע, נאמר. הם ינהגו לשם בעצמם, יחזו בהיסטוריה בהתהוותה - בעידן החדש הזה - יאכלו כופתאות וכרוב כבוש כמו פעם, בהַרְצן, כשיצאו לקמפינג עם הילדים לפני זמן רב כל כך. רק כשהוא כמעט מגיע אל המכונית הוא מבין למה העורבים מתקבצים מאחורי הטרקטור. הם מנתרים סביב משהו חיוור וחסר צורה, ורק כשהוא מתקרב אל הדבר הזה, הוא מבין שזה חזיר. עיניו מתות, אבל גופו מפרכס ורועד כאילו הוא מנסה להפחיד את העורבים, הניזונים כעת מפצע הירייה בחלק האחורי של ראשו.

      מריוס חוזר אל הבית ופותח את דלת הכניסה. המבואה מוארת באור עמום, ובנחיריו עולה ריח של לחות ועובש, ושל עוד משהו שהוא עדיין לא מצליח לזהות בדיוק.
      "ארום, משטרה."
      אין שום תשובה, אבל הוא שומע מים זורמים איפה שהוא בבית, ולכן הוא נכנס למטבח. הנערה אולי בת שש־עשרה או שבע־עשרה. גופה יושב עדיין בכיסא ליד השולחן, ומה שנותר מפניה המרוטשות צף בקערית הדייסה שלה. על משטח הלינוליאום שבעברו האחר של השולחן יש עוד דמות נטולת חיים. גם זה נער, קצת יותר מבוגר, עם פצע ירייה פעור בחזה. החלק האחורי של ראשו שעון במגושם על התנור. גופו של מריוס נדרך. ברור שכבר ראה אנשים מתים לפני כן, אבל מימיו לא ראה דבר כזה, ולרגע חטוף הוא משותק במקומו, עד שהוא שולף את האקדח מהנרתיק שבחגורתו.
      "ארום?"

      מריוס מתקדם לתוך הבית וקורא בשמו של ארום, הפעם עם אקדח שלוף. עדיין אין שום תשובה. מריוס מוצא את הגופה הבאה בחדר האמבטיה, והפעם הוא נאלץ לכסות את פיו בכף ידו כדי לא להקיא. המים זורמים מהברז לתוך האמבט שכבר מזמן התמלא עד שפתו. הם גולשים אל רצפת הפסיפס ואל פתח הביוב, מהולים בדם. האישה העירומה - זו ודאי אימה של הנערה - שרועה על הרצפה. זרוע אחת ורגל אחת נקטעו מפלג גופה העליון. בדוח הנתיחה שלאחר המוות יצוין שהיא הוכתה שוב ושוב בגרזן. בתחילה כששכבה באמבט, ולאחר מכן כשניסתה להימלט בזחילה על הרצפה. מן הדוח יעלה גם שהיא ניסתה להגן על עצמה בידיה ובכפות רגליה, ולכן הן נקטעו מגופה. אי אפשר לזהות את פניה כי הגרזן רוצץ את גולגולתה.

      מריוס היה קופא במקומו לנוכח המראה הזה לולא הבחין בתנועה קלה בזווית עינו. הוא מזהה דמות החבויה תחת וילון האמבטיה המושלך בפינה. מריוס מושך מעט את הווילון, בזהירות. זה ילד. שערו פרוע, והוא בערך בן עשר או אחת־עשרה. הוא שוכב חסר חיים בתוך הדם, אבל פינה של הווילון מכסה עדיין את שפתיו, והן רוטטות. רטט חלוש, מהוסס. מריוס גוהר במהירות מעל הילד, מסלק את הווילון ונוטל בידו את זרועו הרופסת כדי לחפש דופק. לילד יש חתכים ושריטות בזרועותיו וברגליו. הוא לבוש בחולצת טריקו ובתחתונים מוכתמים בדם, וגרזן מוטל ליד ראשו. מריוס מוצא דופק ומזנק על רגליו.

      בסלון הוא אוחז בקדחתנות בשפופרת הטלפון שליד המאפרה המלאה ומפיל אותה ארצה, אבל כשהוא משיג את התחנה, מוחו צלול מספיק כדי למסור הודעה ברורה: אמבולנס. שוטרים. בהקדם האפשרי. אין שום סימן לארום. קדימה! עכשיו! כשהוא מנתק, המחשבה הראשונה שעולה במוחו היא למהר אל הילד, אבל לפתע הוא נזכר שצריכה להיות גם ילדה: לילד הזה יש אחות תאומה.

      מריוס חוזר לכיוון המבואה ואל המדרגות המובילות לקומה העליונה. כשהוא עובר במטבח, ליד דלת המרתף הפתוחה, הוא נעצר במקומו. היה צליל. צעד או חריקה, אבל עכשיו משתררת דממה. מריוס שולף שוב את אקדחו. הוא פותח את הדלת לרווחה ויורד בזהירות במדרגות הצרות עד שכפות רגליו מוצאות את רצפת הבטון. עובר רגע עד שעיניו מסתגלות לחשכה, ואז הוא רואה את דלת המרתף הפתוחה שבקצה המסדרון. גופו מהסס, אומר לו שעליו לעצור כאן, לחכות לאמבולנס ולחבריו לעבודה, אבל מריוס חושב על הילדה. כשהוא מתקרב אל הדלת, הוא רואה שהיא נפרצה בכוח. המנעול והבריח זרוקים על הרצפה, ומריוס נכנס לחדר, שמואר באור עמום הבוקע מהחלונות המלוכלכים הקבועים למעלה. בכל זאת הוא מצליח לזהות דמות קטנה שמסתתרת תחת שולחן בפינה. הוא נחפז אליה, מנמיך את אקדחו, רוכן ומציץ תחת השולחן.
      "זה בסדר. זה נגמר."
      הוא לא מצליח לראות את פניה של הילדה. הוא רואה רק שהיא רועדת ומצונפת בפינה ואינה מרימה אליו את עיניה.
      "קוראים לי מריוס. אני מהמשטרה. באתי לעזור לך."

      הילדה נשארת בביישנות במקומה, כאילו אינה מסוגלת אפילו לשמוע אותו, ולפתע מריוס מתמקד בחדר. הוא שולח מבט סביבו ומבין לאיזו מטרה היה מיועד. הוא אחוז גועל. לפתע הוא קולט במבטו את מדפי העץ המעוקמים הנשקפים מפתח הדלת לחדר הסמוך. המראה משכיח ממנו את הילדה, והוא ניגש אל המפתן. מריוס לא מצליח לראות כמה יש שם, אבל יש יותר מכפי שאפשר למנות במבט חטוף. בובות מערמונים. זכרים ונקבות. גם בעלי־חיים. גדולות וקטנות, חלקן ילדותיות, חלקן משונות ומפחידות. רבות מהן לא־גמורות ומעוותות. מריוס בוהה בהן, בכמות ובמגוון, והבובות הקטנות שעל המדפים מעוררות בו דאגה בעוד הילד עובר בדלת מאחוריו.

      בתוך שבריר שנייה עולה בדעתו של מריוס שיהיה עליו לזכור לשאול במחלקה לזיהוי פלילי אם דלת המרתף נפרצה מבפנים או מבחוץ. בתוך שבריר שנייה הוא קולט שייתכן שברח מכאן משהו מפלצתי, כמו בעלי־החיים מהמכלאות, אבל כשהוא מסתובב אל הילד, שטות מחשבותיו כמו עננים זעירים ומבולבלים בשמיים. ואז הגרזן חובט בלסתו, והכול מאפיל.

      עוד בוואלה! NEWS

      בעשן תכלה: הסיבה ש"מנאייכ" כל כך מצליחה היא שאנחנו מיואשים

      לכתבה המלאה

      "איש הערמונים" / סרן סווייסטרופ. מדנית: דורית ברין-פולק. הוצאת מודן, 536 עמודים.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully