"כל יום אני שואלת את עצמי אם היום זה היום": הפוסט המרגש של מירית הררי

      מירית הררי, אשתו של שדרן הרדיו דידי הררי, כתבה פוסט בפייסבוק שבו סיפרה על התלבטותה אם להישאר בבית החולים או בבית. "ההחלטה לא פשוטה בכלל. בבית החולים עוד מחזיקים אותי בחיים. בבית הכל יכול לקרוס בבת אחת". עוד כתבה כי היא מבינה שהמוות קרוב: "מוכנה לשעת השין"

      וואלה! תרבות
      מירית ובנותיה בסלון ביתה (צילום מתוך הפייסבוק של מירית הררי)

      מירית הררי, אשתו של שדרן הרדיו דידי הררי שנלחמת מזה כשנתיים בסרטן הלבלב, פרסמה הבוקר (רביעי) פוסט בפייסבוק שבו סיפרה על ההתחבטות שלה אם להישאר בבית החולים או להישאר בבית ועל ההבנה שהמוות הולך ומתקרב. "ההחלטה לא פשוטה בכלל. בבית החולים עוד מחזיקים אותי בחיים. בבית הכל יכול לקרוס בבת אחת. פרופסור וולף אומר להשאר וד"ר רוני צבר מאמין בבית. המשפחה פוחדת אבל ההחלטה היא שלי", כתבה. הפוסט המרגש זכה לאלפי תגובות ולמאות שיתופים.

      וכך כתבה מירית בפוסט שלה: "הזמן. יש לו משמעות אחרת. אני לא מאחרת לשום מקום. שוכבת במיטה או יותר נכון בסלון. זאת המיטה שלי בימים האחרונים. גם מקלחת אני עושה בחצר. דידי והבנות מקלחים אותי. לעלות קומה מצריך מאמץ מיוחד ואני מחוברת לבלון חמצן. אפילו לצחצח שיניים אני לא חייבת. כבר לא צריך לשמור על כלום, גם לא על השיניים. רק הגיינה חשובה וגם זה כדי שיהיה נעים. אני מתקלחת בחצר באויר הנעים".

      "כמה ימים אחורה, יום ראשון שמונה בבוקר. חדר 29 במחלקה האונקולוגית. דידי והבנות, אחותי נילי, פרופסור וולף, ד"ר רוני צבר ואני נפגשים לשיחה של פנינו לאן. אני כבר כמעט שבוע בבית החולים עם זיהום בדרכי המרה ודימום פנימי שלא מוצאים. מקבלת מנות דם, נדקרת מבוקר עד ערב, מקבלת מיליון תרופות לוריד ומחוברת לצינורות. אפילו לרדת לשירותים זה כמעט בלתי אפשרי, צריך לנתק אותי מהכל. איך ממשיכים? למצב הנוכחי אין ממש פתרון. האפשרות היא להשאר בבית החולים בקונסטלציה הזאת או, לוותר על כל הפינוקים של מנות הדם והאנטיביוטיקה וללכת הביתה אל החופש. להתנתק מכל הצנרת ולהנות מרגעי חסד בבית. להנות מפינוקים קטנים של בית, לרבוץ עם הבנות על הספה ולספוג את המקום שאני הכי אוהבת בעולם".

      עוד בוואלה! NEWS

      ספיישל "ארץ נהדרת": סאטירה בועטת, אורח שגנב את ההצגה והכוכבת הגדולה שאף אחד לא מכיר

      לכתבה המלאה

      "בלה האחות המקסימה נכנסת לחדר ושואלת "באיזה שולחן הזמינו מורפיום?". כולנו צוחקים, היא משחררת את האוירה. מסתבר שגם בערוב ימיך אתה עוד יכול להתאהב. אני מאוהבת בבלה האחות. היא עושה את עבודתה מהנשמה. מטפלת בי כמו ביהלום הכי יקר בעולם. ברכות, באהבה, במסירות. אני מחליטה ללכת הביתה. האמבולנס מגיע. הגוף משקשק. הדרך מאיכילוב נראית לי נצח. פוחדת לזוז שמא הדימום יתגבר. הגענו. אני על הספה בסלון. כל הציוד מוכן. מתאקלמת בבית לאט לאט. הבנות ודידי לומדים את העבודה. צריך להזריק תרופות והן הופכות להיות אחיות רחמניות קטנות לאמא שלהן. רוני בא יום יום לביקור. לילה ויום עברו ועוד לילה ויום ועוד והנה יום ד'. כל יום אני שואלת את עצמי אם היום זה היום. לעיתים הגוף רפוי ולעיתים הוא מתוח".

      "סיטואציה הזויה לכל הדעות. בינתיים כמו שרק אני יודעת לעשות מהלימון לימונדה, יש המון כיף. המון פתיחות. שיחות מופלאות. מכתבים נכתבו. הכל מוכן לשעת השין. אתמול ברגע נעים אחותי שואלת 'האם אפשר להגיד שכיף לנו עכשיו?' ואני עונה 'בוודאי שכיף לנו'. הרי אנחנו חיים בכאן ועכשיו וזאת המשמעות האמיתית. להתרכז ברגע הזה, בטוב שבו ולהפיק את המקסימום. להיות טובים, להבחין בין העיקר לתפל והכי חשוב להיות טובים. בואו נהיה טובים. אחד לשני ואחד לכולם, לעולם. בואו נאהב".

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully