יבש יותר מצנים

בזמן הצפייה ב"צעד אחר צעד" ניקרה בראשי שאלה מטרידה: מה כל כך רע לבלגים האלה? הם חברים באיחוד האירופי, יש להם שוקולד, שלג, פסטיבלים, אז למה כל הדמויות בסרט, הטובים, הרעים, כה מיואשים, עיניהם כבויות, חייהם אפורים. כל העצב הזה היה מתקבל על הדעת אם היה מדובר בדרמה אירופאית עגמומית, אולם "צעד אחר צעד" מנסה להיות סרט פשע מתוחכם על קרב מוחות בין פושע חריף וכריזמטי לחוקרים מבריקים. הבעיה היא שגם החוקרים וגם הפושעים נראים כאילו הם מסוכנים יותר לעצמם מאשר לסביבה, ודיכאון לא תואם את האווירה המסוכנת-נונשלנטית נוסח טרנטינו שהסרט רוצה ליצור.

רוב העלילה מתרחשת בחדר חקירות גדול וכחלחל, בו מנסים שני חוקרים מנוסים לפצח מעשה רצח אכזרי ולשבור את הוברט, סוחר סמים אלגנטי וחלקלק. בעוד החוקרים מנסים כל טקטיקה אפשרית כדי לחלוב וידוי מהפושע, מצליח הוברט לאסוף מידע חיוני שעתיד להציל את חייו. הסרט עמוס פלאשבקים כרונולוגיים המשחזרים כיצד פקיד מס ההכנסה התמים החל להלבין כספים לטובת ברון סמים, עד שהפך לסוחר מצליח בפני עצמו.

פלאשבקים הם כלי רב עוצמה בידיו של במאי, כל עוד הוא משתמש בהם בחוכמה. ב"צעד אחר צעד" המינונים המוגזמים מסיטים את תשומת הלב מהעלילה, והתחושה היא שסיפרו לי הרבה יותר ממה שרציתי לדעת. הסרט עשוי ממרכיבים משובחים, השחקנים (במיוחד פיליפ נוארה מ"הדוור") מצוינים, מאחורי התסריט עומד רעיון מקורי, והדמויות (כמו זו המרופטת והדודתית של החוקרת) שוברות מוסכמות קולנועיות. לצערי זה לא מספיק בשביל ליצור סרט פשע אמין. חסר לו סגנון, קצב ואלימות, שידביקו את כל המרכיבים וייצרו מתח וציפיה. הדכדוך שבסרט מדבק, ובסופו נשארתי רק עם היבשושיות וההומור הקמצני והחמצמץ. רביצה בבית מול חיים יבין נראתה לפתע כאפשרות מלאת שמחת חיים.