בשנים האחרונות יש נטייה הולכת וגוברת לעסוק במבטאים שמאמצים שחקנים ושחקניות לצורך תפקידים. גם בגלל שכיום ניכרת רגישות יתרה (שלא לומר טרחנות) לניואנסים, וגם בגלל שהעידן הוויראלי מאפשר לחתוך קטעים המדגימים את השימוש במבטא, להעלות אותם לרשת ולעורר סביבם שיח, אפילו בקרב כאלה שלא צפו בסרט.
הדוגמה האחרונה לכך היא המבטא של רוברט פטינסון ב"תמיד השטן", שעלה השבוע בנטפליקס. הכוכב, שנהנה לאתגר את עצמו, מגלם כאן מטיף הפועל בדרום ארצות הברית של שנות השישים, וכיאה לזאת מדבר במבטא דרומי כבד ומודגש.
בתגובה לכך, הפיד הקולנועי התמלא בתגובות משני סוגים. הסוג הראשון הוא סיפורים ואנקדוטות מאחורי המבטא - למשל, העובדה שפטינסון עבד עליו בעצמו, בלי להיעזר במורה פרטי כנהוג, וגם שלא הרשה לאיש מהצוות לשמוע אותו עד היום הראשון לצילומים. הסוג השני: דיונים סביב השאלה האם המאמץ שלו עלה יפה או לא, והדעות מקוטבות. יש כאלה הטוענים כי מדובר בחיקוי מושלם של חיתוך הדיבור הדרומי, וכאלה שחושבים הפוך, ולועגים לשחקן הלונדוני על העמדת הפנים המגוחכת.
לאוזניים הלא מיומנות שלי, המבטא של פטינסון דווקא נשמע סבבה, אבל זו לא בהכרח נקודה חיובית - אם הדבר הכי טוב שיש לומר על הסרט הוא שמחקים בו מבטאים כמו שצריך, זה סימן רע.
חוץ מפטינסון, מי שבקרוב נראה אותו בתפקיד באטמן, אפשר לראות בסרט גם את טום הולנד, אותו אנחנו מכירים מזה זמן כספיידרמן, ועוד שורה של שמות לוהטים: סבסטיאן סטאן, שכיכב בצידו בסרטי מארוול כחייל החורף; ריילי קיאו מ"אמריקן האני"; אלייזה סקנלן מ"חפצים חדים" ו"נשים קטנות" ורבים אחרים.
כל אלה מציגים בפנינו שורה של סיפורים המתרחשים בדרום ארצות הברית בין שנות הארבעים והשישים, וכולם קשורים באמונה דתית, בשחיתות מוסרית ובמוות.
מלבד הכומר, שבין הדרשות נהנה לנצל מינית צעירות ולהרוס את חייהן, אנו פוגשים עוד שלל דמויות מפוקפקות: זוג האוסף טרמפיסטים אומללים ואז מתעד את עצמו בשעה שהוא מקיים איתם יחסי מין ורוצח אותם; אחים חורגים שאיבדו את הוריהם בצורה טרגית, וגם בהמשך חייהם המוות ממשיך לארוב להם; אדם שבעקבות עקיצת עכביש משוכנע כי יש לו את הכוח להחזיר אנשים לחיים לאחר שיהרוג אותם - וטועה כמובן; ועוד כמה טיפוסים לא נעימים, שגורלם האיום מוצג לנו בשעה שברקע מרחפת צילה של מלחמת וייטנאם.
הסרט מתבסס על ספר בשם זהה של דונלד ריי פולוק וביים אותו אנטוניו קמפוס, יוצר עולה בשמי תעשיית האינדי בעשור וחצי האחרונים. הוא בוחר לשים דגש על האקסצנטריות של הדמויות ושל הסיפורים, על האופי הייחודי של זירות ההתרחשות ושל הקהילות הקטנות שחיות בהן, ובעיקר על הממד התיאולוגי של העלילות, והמאבק בין טוב ורע שמשתקף בהן.
בשל כל אלה, "תמיד השטן" ניצב כתוצר ייחודי בקולנוע אמריקאי, שכדי להיזכר מי דומה לו צריך ללכת עד 1979, השנה בה נעשה "Wise Blood" של ג'ון יוסטון - שעסק בתכנים דומים בצורה דומה ונכשל בזמן אמת, אך עם השנים זכה להכרה, וכעת יהיו סיבות להיזכר בו שוב.
הייחודיות הזו לא בהכרח הופכת את "תמיד השטן" לסרט מוצלח. יש בו משהו, אבל משהו בו לא עובד. כל אחד מן הסיפורים מתקדם מהר מדי ומסתיים בצורה לא מספקת, מבלי שמיצה את עצמו, והם גם לא מתגבשים באופן קוהרנטי, כך שלא פעם, הפואנטה לא ברורה. כמו כן, רמתם של קווי העלילה השונים לא אחידה: זה המציג את סיפורם של הרוצחים הסדרתיים היה יכול להחזיק סרט בפני עצמו, אך מנגד יש אפיזודות ודמויות חזקות הרבה פחות.
בעיה נוספת: הדרום האמריקאי, על האדיקות הדתית, הערכים השמרניים והנטייה להצביע לרפובליקאים, הוא מטרה קלה בעיני הוליווד, שנהנית להתנשא עליו. גם ב"תמיד השטן", התחושה היא שהסרט מסתכל על הגיבורים מלמעלה ומשתעשע מן הסבל הגרוטסקי שלהם. ביצירה שיש בה כל כך הרבה דמויות, לא תזיק קצת אנושיות, אבל הרבה חמלה וחסד אין כאן.
אז מה כן יש? את מפגש הפסגה האטרקטיבי בין ספיידרמן לבאטמן ואת המבטא יוצא הדופן של השחקן שמגלם את איש העטלף. זה טוב לשרשורים בטוויטר, ובזמן האחרון נראה שזה מה שחשוב לנטפליקס, אבל בתור סרט שלם זה פחות מחזיק.