"מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד רציתי להיות גנגסטר. מבחינתי להיות גנגסטר זה היה יותר טוב מאשר להיות נשיא ארה"ב... הם לא היו כמו כל השאר. הם עשו מה שבא להם. הם יכלו לחנות בחניה כפולה במקום אסור, ואף אחד לא היה נותן להם דו"ח" - כך נפתח "החבר'ה הטובים", סרטו המצליח של מרטין סקורסזה, ששרטט באופן מופלא את המשיכה האנושית לעולמות הפשע המאורגן, ומה כל כך מרתק אותנו, האנשים הרגילים, בעולם האכזרי והרצחני הזה. כל מי שצפה ביצירת המופת הקולנועית של סקורסזה, בטרילוגיית סרטי "הסנדק" או בסדרה "הסופרנוס" יודע שאייל ברקוביץ' טועה. מירי רגב וחבריה הם לא חברי ארגון פשע מאורגן, פשוט אין להם מספיק סטייל בשביל זה.
זה עשוי לבלבל מכיוון שכל מי שצפה אמש בתוכנית של אופירה וברקוביץ' בקשת 12 ראה אישה אלימה מאיימת על כוכב הכדורגל לשעבר בצורה מאפיוזית. אין דרך אחרת לפרש את זה. מירי רגב הכניסה לאייל ברקוביץ' מילים לפה, ואז הכריחה אותו להתנצל עליהם. ואם הוא לא יסכים? היא תדאג להכאיב לו במקום הכי רגיש לו. היא לא איימה לשבור לו את הברכיים. סביר להניח שהוא לא ימצא ראש של סוס במיטה בלילות הקרובים. האיום שלה היה הרבה יותר חמור: היא תמנע ממנו להיות מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, התפקיד בו ברקוביץ' חושק בו יותר מכל.
זו הייתה טרימינולוגיה של עבריינים. תעשה מה שאומרים לך, או שנטפל בך, אתה יודע שאנחנו יכולים. כשעבריין מדבר ככה אתה מפחד על עצמך, כששרה בממשלה מדברת ככה, אתה מפחד על המדינה שלך. לרגע, קצר, זה השתיק את ברקוביץ'. הפה הכי גדול בטלוויזיה הישראלית בלע רוק. נראה כאילו הלשון הזריזה של ברקו נתפסה וד"ר מרק רוסנובסקי והספריי האגדי שלו לא היו בקרבת מקום כדי לשחרר אותה. ברקו שקל את מילותיו, ולבסוף המשיך לתקוף את השרה. זה היה מעשה אמיץ, גם אם לא חכם במיוחד, בטח אם הוא מאמין שמדובר בחברה בארגון פשיעה.
הרגע הקצר בו אייל ברקוביץ' נראה מפוחד מדבריה של שרת התחבורה היה מלחיץ יותר מאלף סצנות רצח של טוני סופרנו. אם אפשר להשתיק אדם כל כך חזק, עשיר, משפיע וחסר עכבות כמו אייל ברקוביץ' - איזה סיכוי יש לנו? ובכל זאת, ברקו טועה. מירי רגב אינה חברת ארגון פשע. אפילו לא חיילת בחבורה כזאת. זה שהיא מלקקת לנאשם בפלילים לא הופכת אותה לפושעת, אלא רק לאינטרסנטית חסרת בושה וכבוד עצמי. על כבוד כלפי הציבור אין כמובן מה לדבר.
האמת היא שאין למירי רגב את התבונה בשביל להיות "וויז-גאי". אין לה מינימום נדרש של פאסון, שלא לדבר על המורכבות האנושית של לתחזק חיים כפולים בקהילה. חברי ארגון פשע לא באים וצועקים במשך 18 דקות שלמות על המארח שלהם מול מצלמות שמתעדות את השקרים המביכים שיוצאים להם מהפה, הם לא נכנעים בעימות לרגשות שלהם והם בטח שלא מאיימים מול קהל צופים ענקי במעשה עברייני לכל דבר ועניין. אפילו במאפיה יש קווים אדומים. ותקציב, בחייאת דינק, אפילו לארגוני פשע יש תקציב.
מירי רגב היא לא חברה בארגון פשע, היא סתם אישה וולגרית, חסרת טעם ומודעות עצמית שכל חייה הפוליטיים בנויים על דורסנות וגאוותנות. במשך 18 דקות המראיינים רק מנסים להוציא ממנה איזו הכאה על חטא, אבל היא ממשיכה להתעקש שהממשלה בה היא חברה לא נכשלה בטיפול במשבר הקורונה. אם הייתה צופה באמת בסרטיו של קוונטין טרנטינו היא הייתה יודעת שגאווה רק כואבת. "שתזדיין הגאווה", כפי שאומר מרסלוס וואלאס באחד מהרגעים היפים בהם טרנטינו מציג את המערכת המורכבת בין גברים ונשים. האמת, כשהשרה רגב דקלמה מדף המסרים את ההאשמות נגד המפגינים, רק היה חסר שסמואל ל. ג'קסון יגיח לאולפן ויצעק: "תגידי 'אנרכיסטים' עוד פעם אחת! I DARE YOU".
ברגעי השיא של העימות בין השרה רגב לברקוביץ', נראה שהיא נותנת לרגשות שלה להכניע אותה. קשה היה להבחין בניואנסים האלה בצפייה ראשונה, מכיוון שכל הריאיון נערך בצעקות מהרגע הראשון, אבל משהו בה נשבר לקראת הסוף. היא נראתה מותשת נפשית, כי ברצינות, כמה אפשר? כשהיא באה עם הדרישה המופרכת מברקוביץ' להתנצל בפני מצביעי הליכוד (עליהם הוא מעולם לא אמר דבר), לרגע זה נראה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. לרגע אפשר היה לחוש חמלה כלפיה. היא נראתה כמו חיה פצועה שנלחמת בשארית כוחותיה. נראה שהיא מבינה איך ההיסטוריה תזכור אותה. מיליון ושלוש מאות אלף מצביעי ליכוד יודעים את זה גם, רואים את זה בסקרים.
כן, זה נכון, מירי וחבריה יודעים שהם יכולים לחנות באדום לבן ולא לקבל דו"ח כמו שהם יכולים לנסוע לטבריה בזמן שכולנו נעולים בבית ולא יקרה להם כלום. זה נכון גם על חברי כנסת באופוזיציה ומתברר שאפילו על הרמטכ"ל וראש השב"כ. זה בגלל שהם מנותקים וחסרי מודעות, לא בגלל שהציבור מעריץ אותם כפי שהעריצו ברחובות ניו יורק את "החבר'ה הטובים" בשנות החמישים של המאה שעברה. וטוב שכך. ילדים לא מסתכלים על מירי רגב ורואים דמות לחיקוי, הם רואים מישהי שצועקת על שני מראיינים שטוענים את מה שכל ילד מרגיש: משהו לא מתנהל נכון במדינה הזאת. במקום להגיב לטענות שלהם, השרה הקטינה אותם, ביטלה אותם ופלטה האשמות בלתי קוהרנטיות על הסטוריז של אופירה אסייג באינסטגרם. זה היה מביך. ויטו קורליאונה היה נוזף בה על כך שחשפה את הרגשות שלה בפני מישהו מחוץ למשפחה.
קשה להאמין שמצביעי הליכוד שאינם מהמחנה הביביסטי הנאמן חשים בנוח כשהם רואים את ההתנהלות של מי שאמורה להיות שרת החוץ של מדינת ישראל בשנה הבאה (אל תעצרו את הנשימה, זה לא יקרה בדיוק כפי שגנץ לא יהיה ראש ממשלה). ובכל זאת, למעט הרגע בו איבדה שליטה היא הצליחה להעביר את רוב המסרים שהיא רצתה במהלך הריאיון. מיותר לציין שזאת לא חוכמה גדולה. יש למרואיין מהזן הצעקני יתרון מובנה אצל אופירה וברקוביץ'. ברגע שאתה יודע להגיע לדציבלים הנכונים, אתה יכול להעביר את המסר שאתה רוצה. זה בדיוק מה שעשתה שם מירי רגב, וזה משהו שהיא לא הייתה יכולה לעשות מול עיתונאים מהזן השמרני יותר. נראה את מירי רגב טוענת מול נדב אייל שמצב הקורונה בישראל הוא מהטובים בעולם. נראה אותה מעזה להגיד להילה אלרואי או יואב אבן שהיו פה פחות סגרים מאשר במדינות אחרות, כאשר ההפך הגמור הוא הנכון.
אצל פירה וברקו השקרים האלה עוברים כי המהות מנצחת את התוכן. העובדה שכולם צועקים אחד על השני וצריכים לבסוף את אופירה אסייג כדי לבצע סדנת ויפאסנה באולפן היא תמונת ניצחון מבחינתם. הסאבטקסט מת מזמן וזה בסיס לטלוויזיה מעולה ועיתונות גרועה, וזה לא סותר. לצפות בברקוביץ' בשביל העיתונות זה כמו לקרוא פלייבוי בשביל המאמרים. ויאללה, שחררו, שתו כוסית של אלכוהול מזוייף ותנו לו כבר את הנבחרת. במדינה בה מירי רגב יכולה להיות שרת חוץ זה אפילו מתבקש.