שוב דופקים את מרגלית הר-שפי

"סרטים מכאן", כך התבשרנו, היא הרצועה הטלוויזיונית הכי לוהטת בשוק. עשרות סרטים ישראליים מקוריים מצאו את דרכם ללבו של עם ישראל דווקא על ידי הכבלים, בבחינת ההר בא אל שרוליק לטלוויזיה אחרי ששרוליק לא שם קצוץ על ההר שהציג בקולנוע ובסינמטקים. כל ענקי הקולנוע נוחתים מדי שבוע בסלון הכלל ישראלי. או שלא.

ברצוני להצביע על נקודה שאולי חמקה מעיני הזכיינים ומפיצי הסרטים: בסלונים רבים במדינת ישראל הטלוויזיה אינה דולקת ביום שישי בערב, או בעגה הדתית, בליל שבת. שלטים וממירים מונחים בצד, מכוסים במפית לבנה ומצפים לאצבע שתדליק אותם כעבור 25 שעות, היישר לתקצירי משחקי השבת.

כעוכרת השמחות הרשמית הריני להציג בפניכם את האורח שלא הוזמן לחגיגה: הציבור הדתי. אם להיות מפורטת יותר, אני מדברת על ציבור שוחר חברה ותרבות, החי ומעורה בתוככי החברה הישראלית, אך דומה שהינו בבחינת נוכח-נפקד בכל הקשור להתייחסות אליו כצרכן תרבות ישראלית. אותו אגף של החברה הישראלית, שהולך לקונצרטים, הופעות, סרטים, ואף אינו מדיר את רגליו, רחמנא ליצלן, מן התיאטראות, אינו מהווה קהל יעד שיש להתחשב בצרכיו ורצונותיו.

הרצועה "סרטים מכאן" היא דוגמה אחת מני רבות להתעלמות מקהל שמשלם את האגרה, את תשלומי הכבלים, ומממן ממסיו קרנות המעודדות יצירות ישראליות מקוריות, אולם אינו זוכה לקבל מן הטובין. את הכתבות הטובות ביותר בנושאי אקטואליה שומרים מגזיני הטלוויזיה לערבי שישי, הספיישלים הכי כיפיים, עם הזמרים הכי שווים, מנוגנים תדיר בשבתות ובחגים. אין לכם מושג כמה מתסכל היה לנסות לפענח מדוע מילות הקוד "משה אתה לא קיפוד" משגעות את המדינה. אמנם השבת עבורנו היא הון תרבותי שלא יסולא בפז, אולם הרגשת ההחמצה בעינה עומדת.

חנוך דאום וניסן שור (שתמונתו כחובש כיפה מעטרת עד היום את דלת הארון שלי) התקוטטו בעבר מעל דפיו הווירטואליים של אתר זה, סביב השאלה האם המתנחלים הינם ציבור מקופח אם לאו. אני רוצה לטעון כי הציבור הדתי כולו מודר מחוויות תרבותיות רבות, למרות רצונו העז להשתתף בהן ולמרות שבפועל הוא גם משלם עליהן. ואם זה לא מספיק, הנה לכם עוד כמה דוגמאות שרק מחמירות את המצב, ואף מעלות את החשד כי מישהו רוצה לעשות לנו דווקא (מי אמר קונספירציה?):

דווקא בלילות שבת, בהם הציבור הדתי אינו צופה בטלוויזיה, מוקרנים לעתים קרובות סרטים וסדרות דרמה העוסקים ביחסי דתיים-חילונים במידה כזו או אחרת. בשבת האחרונה היה זה הסרט "אבא שחור-לבן" בערוץ הסרטים. בערוץ 2 היו אלה "הבורגנים" שהעלו את נושא החזרה בתשובה. ואנחנו, אין דבר שאנו אוהבים יותר מלראות את עצמנו בטלוויזיה. אוי, כמה שאנחנו אוהבים לצקצק בשפתותינו ולהיעלב מהדרך בה מציגים אותנו – "ראיתם איזה סטיגמות, איזו שנאה, איזו בורות? אנחנו הרי ממש לא כאלה". רוטינה.

הסדרה המצוינת "לתפוס את השמים" אמנם הציגה באופן חד צדדי לחלוטין את ייסוריה של אורלי זילברשץ שבעלה החליט לחזור בתשובה ולמרר את חיי המשפחה, אבל לפחות הוצגה ביום חול, כך שיכולנו להיעלב, ואתם יודעים מה, במידה מסוימת גם לעורר איזשהו דיון בנוגע לסוגיה חשובה בחברה הישראלית. "אבא שחור לבן", "הבורגנים" ואפילו "שוטטות" (אני מוכנה לנכס את אורי גוטליב בכל מבטא ובכל כיפה שיניח על ראשו) מונעים אפילו את הדיון הלגיטימי הזה; את ההזדמנות שלנו לומר "אבל זה בכלל לא ככה".

החברה החילונית, מסתבר, מעדיפה לשוחח עם עצמה. ממש שלום בית. תקראו לזה קיפוח או הדרה תרבותית (ככה זה כשדתיים תופסים טרמפ על מינוחים פוסט-מודרניסטים) - זהו מצב בלתי נסבל שלא יוכל לפתור גם הכסף שנשפך על כביש עוקף טיזינאבי להתנחלות מעלה-אבק.