בקיץ 2008, פרץ לחיינו תמנון בשם פול. הוא זכה לתהילת עולם לאחר שהצליח לחזות בדיוק פנומנלי את תוצאות יורו 2008 ולאחר מכן את אלה של מונדיאל 2010. לנו, בני האדם הפשוטים שלא השכילו להמר שספרד תזכה בגביע, נותר רק לסגוד לו, ולהצטער על מותו מעט לאחר מכן.
עשור לאחר המוות המצער, רכיכה ימית נוספת תופסת את אור הזרקורים. הפעם, מדובר בכוכבת הסרט התיעודי "מורתי התמנונית" שהפך לסנסציה בנטפליקס בחודש האחרון. אלה ימים משונים, עם גיבורי תרבות לא צפויים. וכך, לאחר שטבלאות הצפייה של שירות הסטרימינג נכבשו בידי דרמה טורקית ("נס בתא מספר 7") וסרט פורנו פולני ("365 ימים") הגיע תורו של הסרט עם הגיבורה הלא שגרתית הזו.
המשותף לכל שלושת הסרטים הוא שהפופולריות שלהם נבנתה מפה לאוזן, באופן אורגני. לא קדם לה מסע יחסי ציבור מיוחד, ואין בהם כוכבים בעלי שם בינלאומי. את "מורתי התמנונית" ביימו פיפה ארליך וג'יימס ריד האלמוניים למדי והפיק קרייג פוסטר האלמוני גם כן, חוקר טבע, פעיל למען החיות, קולנוען וצוללן, שהסרט נקרא בשם החברות המופלאה שפיתח עם היצור התת-ימי.
בתחילה, כשרק שמעתי את שם הסרט, חשבתי שמדובר בקומדיית אנימציה סטייל "בוב ספוג" על בית ספר תת-ימי עם מורים תמנונים, אך מתברר שהכוונה מילולית פחות. פוסטר, שעובר סוג של משבר אמצע חיים, חווה הארה וסערת רגשות בעקבות המפגש עם התמנונית - יצורה שאין לה חוליות, אך מתברר כי ניחנה בתבונה מהסוג שיש לכלב או לחתול, והוא חוזר לפגוש אותה יום אחר יום, ולומד ממנה שיעורים מאלפים.
הסיפור הזה מוצג בגילוי לב מוחלט מצידו של פוסטר, שלא חושש להתוודות על עומק אהבתו לתמנונית שפגש במעמקים - ובעזרת צילומי טבע מרהיבים, עם גישה אינטימית באופן נדיר לעולם בהם הם מתרחשים, מה שמאפשר לעקוב מקרוב אחר אינטרקציות בין הגיבורה לכרישים וכיוצא בכך.
כל זה תפס את העולם בשמונה זרועות והפך את "מורתי התמנונית" לשיחת היום, לפחות עד ש"אמילי בפריז" הגיע, אבל הנה, מה שנקרא, דעה לא פופולרית, וגם לא רלוונטית לאור האיחור שבו הביקורת הזו מתפרסמת: ובכן, עם כל הרצון הטוב, לא הבנתי ממה כולם כל כך מתלהבים.
למען האמת, וחלילה בלי טיפת התנשאות, הרעש סביב הסרט תמוה בעיני: פוסטר עצמו הוא מן הדמויות הכי נטולות כריזמה שראיתי על המסכים לאחרונה, וסגנון העשייה שלו לא הולם יצירת דוקו שמתיימרת לספר סיפור, לבנות דמויות ולעורר רגשות.
כפי שצייץ גם הקומיקאי דור כהאן, יותר מאשר סרט, "מורתי התמנונית" נראה לי כמו שומר מסך. זאת, בשל השילוב בין חדות וצבעוניות התמונה, הטון המרגיע ותנועות המצלמה השקטות וההרמוניות. האלמנטים הללו הופכים אותו למשהו שמתנגן ברקע - יפה ונעים, אך שטחי ופונקציונלי. עבודות העריכה והבימוי כאן כה דלות, רדודות ובסיסיות, עד שלולא תחושת המחויבות לצפות עד הסוף במה שכולם מדברים עליו, אין סיכוי שהייתי צולח את הדקה העשירית.
אפשר להבין למה "מורתי התמנונית" זוכה להצלחה: זה מקרה נדיר בימינו של סרט שפונה לכל הגילאים, וגם לא מרגיז אף אחד - בעידן שבו קשה לא לפגוע באיש. סיפור על תמנונית זה מלכתחילה משהו כל כך רנדומלי ולא קשור, שמי בדיוק ימצא משהו רע לומר? חשוב מכך: בדיוק בתקופה שבה האנושות הבינה איזה נזק חוללה לעצמה, לאדמה, לשמים ולמים, בא "הסרט" הזה ומוכיח אותנו על כך. בהמשך לכך, הוא גם משמיע בדיוק את הקריאה שהיינו זקוקים לה: לעשות חשבון נפש, להבין שהיצורים הלא אנושיים מסביבנו חכמים וראויים בדיוק כמונו, ולעשות חישוב מסלול מחדש לגבי מקומנו ביקום.
המסרים האלה חשובים ונכונים מן הסתם - אך חלילה מבלי להתנשא או לרצות להתריס, לא הצלחתי להבין מה הופך את התוצר שמציג אותם לסרט ולא למצגת. מבחינתי, הדבר הכי מעניין לגבי "מורתי התמנונית" היה ונותר עצם ההצלחה שלו: הישג מפתיע ויוצא דופן, אותו אפילו פול התמנון לא היה חוזה.