דודה דד

אלבומה הקודם של שנאיה טוויין, מלכת הקרוס-אובר-קאנטרי-סופרמרקטים, יצא ב-1999 והפך לאלבום-הזמרת המצליח ביותר בכל הזמנים, עם מכירות מפלצתיות של 34 מיליון עותקים. בשביל הדוגמה, השנה הטובה שעברה על אמינם מדברת על שני אלבומים שביחד הגיעו למכירות של 10 מיליון. בנובמבר האחרון יצא “UP!”, אלבומה החדש של השנאיה, שמכר 874 אלף עותקים פר שבוע ונדבק לחמישה שבועות אל המקום הראשון במצעד האלבומים של בילבורד. בינתיים הוא הספיק למכור כבר יותר מ-3 מיליון עותקים, עם מיליון-פלוס עותקים בקנדה בלבד. היא תופיע ב-26 בינואר בהפסקת המחצית של הסופרבול, האירוע עם הרייטינג הכי בטלוויזיה האמריקאית.

מכיוון שמבחינה שוקית אנחנו הרבה יותר קולוניה בריטית עם נגיעות אמריקניזציה, לא ממש יוצא לנו להצטרף לחגיגה המטורפת הזאת. אמנם האלבום הגיע כעת לארץ, אמנם באיחור של כמה חודשים, אבל התחושה היא שזה קורה רק בגלל שזה לא נעים להפגין התעלמות מוחלטת ממי שהצפון-אמריקאיים מחשיבים בתור הדיווה המצליחה ביותר שלהם. האנשים כאן לא ממש אוהבים את ריח החציר של הקאנטרי, וגם לא את הגירסה הפופית-מעובדת שלו.

אז כאמור, זה לא רלוונטי כל כך בארץ, אבל הברנשים שאמורים להעדיף את שנאיה הם אלה שזנותיות-היתר של כריסטינה ושאקירה המתפשטות היא קצת יותר מדי בשבילם. שנאיה, למרות הגופיה הקרועה על העטיפה והסקסיות הבלתי ניתנת לעצירה, ניחנה גם בכמה איכויות דודיות שעוזרות לעצב אותה כלגיטימית יותר לשמיעה שלא בהיחבא; הבחירה השפויה עבור כל מיני רפובליקאים או מצביעי טומי לפיד. חוץ מזה, יש לה סטייל צפון-אמריקאי אסלי שלאנשים מסוימים קל יותר להתחבר איתו מאשר ללטינו-פופ האחר.

וזה לא שהיא לא נוגעת בלטינו ושטויות; כנסיכת הרודיאו-קרוס-אובר היא מחויבת לעשות את הדברים האלה בין 19 שירי הסליז המוקפד שהיא מרימה פה עם בעלה-מפיקה "מאט" לאנג' (שאחראי על הפקת קלאסיקות של איי.סי.די.סי , דף לפארד, יואי לואיס ובריאן אדאמס – תפלצת אייטיז שהמהפכה הממוחשבת והפרו טולס זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לו).

אבל סתם לגוון בקולקצייה לא ממש הרגיש מספיק, כנראה, אז שנאיה ויוניברסל החליטו להפיץ את השירים בשלוש גירסאות מיקסים שונות. אנחנו, בתור צרכנים אינטרנשיונליים, מקבלים את האלבום כשהוא כולל את הדיסק האדום – הגירסה הסטנדרטית, פופית, לעוסה, דולי פרטון פוגשת את בון ג'ובי במספרה, של השירים – וזאת יחד עם הדיסק הכחול, שלוקח את הטראקים למחוזות לטיניים-אסייתיים די מעניינים, לאו דווקא בכיוון של שאקירה, אלא חזק יותר בפיל הבוליוודי. הצרכנים האמריקאים מוותרים על התענוג הספציפי הזה, ומקבלים במקומו את הדיסק הירוק, שהוא הרבה יותר לכיוון הקאנטרי כביכול, הרבה יותר מעניין אותי כביכול, ואי אפשר להשיג אותו בגירסה הבינלאומית. בעטיפה של האלבום שנאיה מבטיחה שניתן להוריד אותו מהאתר שלה.

מעניין מאוד האלבום החדש של שנאיה. מסקרן לראות איך ההפקה המדהימה מתנגשת שוב ושוב בקירות הטראש. כיף לשמוע את בחישת מאוויי הפופ האלה שצמחו מתחת ל"חשיפה לצפון". ביזארי לחלוטין למצוא כאן המנון אנטי-גלובליזציה יוצא דופן בשקל כמו “Ka-Ching". והכרחי לשמוע שוב ושוב עד כמה מכריעה היתה ההשפעה של סטינג על כל האלבומים האלה.

* "Shania Twain - "Up, הליקון