הקוקאין השפיע על מרטין סקורסזה בשתי דרכים.
ראשית, לטובה. בשנות השבעים הבמאי נחשב לאחד מן המבשרים של ה"ניו הוליווד", הגל החדש של הקולנוע האמריקאי. בזה אחר זה, הוא שיחרר שורה של סרטי מופת - "רחובות זועמים" ב-1973, "אליס לא גרה כאן יותר" ב-1974 ו"נהג מונית" ב-1976. כל ההספק הזה הגיע עוד לפני יום הולדתו ה-34.
אלא שלתהילה הזו גם התלווה השימוש בסם החדש, שכבש כל פינה בתרבות ובספורט האמריקאים באותו עשור. היה ברור שסקורסזה יתרסק מתישהו, וזה קרה עם "ניו יורק, ניו יורק". הסרט המוזיקלי המשונה אמור היה להיות יצירת פאר, אך בקושי הצליח להחזיר את ההשקעה הגדולה בו. בשלב מסוים, הבמאי מצא עצמו מגביר את כמויות הקוקאין שצרך.
בתחילה, זה דווקא עבד היטב. הודות לפרץ מופלא של יצירתיות, סקורסזה שיחרר באפריל 1978 את הסרט הדוקומנטרי עטור השבחים "הוואלס האחרון", המלווה את הופעתה האחרונה של The Band. אך בקושי ארבעה חודשים לאחר מכן, הוא כמעט מת.
בחזרה מפסטיבל סרטים בקולורדו, אזלה אספקת הקוקאין שלו והוא חידש אותה בעזרת אדם שלמרבה הצער התגלה כמפוקפק. הבמאי צרך את כל המנות כמעט בבת אחת ואז גם לקח כדור שאמור היה להקל על החשש שלו מטיסות, רגע לפני שעלה על המטוס לניו יורק. זמן קצר לאחר שנחת, הגוף שלו פשוט התפוצץ. הוא סבל מדימום פנימי והובהל לבית החולים, שם חייו ניצלו בקושי רב.
מי שהתייצב לאורך כל הימים הדרמטיים הללו ליד מיטת חוליו של סקורסזה היה חברו הטוב ביותר, רוברט דה נירו. המסר של השחקן לבמאי היה פשוט: אם אתה רוצה למות, תמות. אבל אם אתה עדיין מעוניין לחיות, תסכים כבר להצעה שלי ובוא נעשה יחד את "השור הזועם". אחרי שנים ארוכות של ניסיונות שכנוע כושלים, זה היה הרגע בו סקורסזה סוף כל סוף שינה את דעתו, "הרגע בו בוב הציל את חיי", כפי שהעיד בעבר.
כשסקורסזה התאושש לבסוף, הוא החליט עם עצמו ש"השור הזועם" יהיה הסרט האחרון שיביים בחייו ואם זה המצב, מן הראוי שישקיע בו את כל מרצו. אז הוא השקיע, ועוד איך הוא השקיע. התוצאה הפכה לסרט שדורג על ידי המגזין Sight & Sound במקום השישי ברשימת הסרטים הטובים בתולדות הקולנוע, על ידי מכון הקולנוע האמריקאי במקום הרביעי ועל ידי מגזין רולינג סטון במקום השישי גם כן. מאסטרפיס.
דה נירו עצמו נחשף לסיפור של ג'ייק לה מוטה, AKA השור הזועם, בערך שש שנים קודם לכן. לה מוטה היה מתאגרף לא רע בשעתו ולאורך קריירה שנמשכה כ-13 שנים, ניצח ב-83 קרבות (מתוך 106) ואף החזיק בתואר אלוף העולם במשקל בינוני במשך כשנה וחצי. אחרי שפרש, וכפי שניתן לראות בסרט, הוא ניהל מועדון לילה בו הפגיש בין גברים לנערות צעירות מדי, מה שעלה לו בכמה חודשי מאסר.
לבסוף הוא השתקם, הופיע במספר תפקידי אורח בסרטים וסדרות שונות ועבד כמנקה בסנטרל פארק בניו יורק או כשומר סף במועדון חשפנות מקומי, כשהוא לא פעם מוצא עצמו רעב לפת לחם. בניסיון לקושש עוד כמה דולרים, פרסם לבסוף אוטוביוגרפיה בשם "שור זועם: הסיפור שלי", אותה שלח, יחד עם המכתב הבא: "לכבוד בוב דה נירו! אתה היחיד שמסוגל להמחיז את החיים המשוגעים שלי ולהעיר אותם מחדש... באהבה, ג'ייק לה מוטה".
מה כל כך מדהים ב"השור הזועם"?
על הסט של "הסנדק 2", החל דה נירו לקרוא את האוטוביוגרפיה ומיד נשאב. סגנון הכתיבה היה דלוח, אבל השחקן סימן בספר פסקאות שחשב שיעבדו בתסריט קולנועי. באחד מן המפגשים שלו עם סקורסזה, השחקן הביא לו את הספר המסומן וביקש שיחשוב על זה, אולם הבמאי, שמעולם לא התחבר לספורט, סירב בכל תוקף והמשיך לדחות את דה נירו במשך אי אילו שנים, עד אותו אירוע טראומטי שגרם לו לשנות כיוון.
אחרי שחרורו של סקורסזה, כמעט היישר מבית החולים, הוא ודה נירו המריאו לקריביים, ברחו לבקתה קטנה ובמשך 16 ימים בלבד, השלימו את כתיבת "השור הזועם". הם היו משוכנעים שהאלימות הגרפית תבריח כל אולפן, אך לבסוף הצליחו לשכנע את "יונייטד ארטיסטס", שבדיוק רשמו הצלחה כבירה עם שני הסרטים הראשונים בסדרת "רוקי" ולכן היו פתוחים להפקת סרטי איגרוף נוספים.
וכך, בשקט יחסי וכמעט ללא שום קמפיין פרסום מקדים, "השור הזועם" עלה לאקרנים ב-14 בנובמבר 1980, השבוע לפני ארבעים שנה. כיאה לסרט שנותר יחסית באפלה, ההכנסות שלו היו צנועות (הרוויח פחות מ-5.5 מיליון דולר) ואפילו הביקורות היו צוננות תחילה, אבל הכל השתנה כמה חודשים לאחר מכן - "השור הזועם" היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, זכה בשניים מתוכן, לעריכה ולדה נירו על השחקן הראשי ובמהרה, כל התפיסה לגביו השתנתה. עד סוף שנות השמונים הוא כבר הפך לקונצנזוס והוכתר על ידי רבים כאחד מסרטי הקולנוע הגדולים בכל הזמנים. לא רק בספורט, כמו שאמר טל ברודי, אלא בהכל.
איך הפך סרט של במאי שכלל לא אוהב ספורט, על מתאגרף די אלמוני, עם סיפור די שגרתי - עלייתו, אלימותו כלפי כל הקרובים אליו ונפילתו - לקלאסיקה כל כך מוערכת, כזו שברור שראוי לכבד אותה בכתבה אוהבת לכבוד יום הולדתה הארבעים? התשובה נעוצה בבסיס. כי מעבר לתסריט שסקורסזה ודה נירו חיברו בזריזות ומעבר לעלילה שלו, הוא פשוט נוגע בשלמות בכל הקשור למבע קולנועי. סקורסזה, האיש שחי ונושם קולנוע ושהבטיח להשקיע את כל כולו במה שהאמין שיהיה הסרט האחרון בחייו, פגע בול בכל החלטה שלו והותיר לנו יצירה עוצרת נשימה ובלתי נשכחת.
"השור הזועם" אולי נראה על פניו כמו סיפור שכבר נתקלנו בו בסרטי אגרוף רבים קודמים, אך הוא מציג אותו באור חדש לחלוטין. יש בו תריסר קרבות אגרוף ועבור כל אחד ואחד מהם הכין הבמאי איורים מדוקדקים שהציגו את החזון שלו, כאשר הוא שואב השראה בעיקר מסרטי הבלט של היוצר הבריטי הנהדר מייקל פאוול, מי שאחראי למשל ל"נעליים אדומות". כל תזוזה ונשימה שמתרחשות בתוך הזירה תוכננו על ידי סקורסזה בהקפדה יתרה והצילומים של סצנות הקרבות, שהיו אמורים להימשך שבועיים בלבד, התארכו בשל כך לעשרה שבועות. זה היה שווה כל רגע.
בזכות המצלמה של מייקל צ'פמן והעריכה של תלמה שונמייקר (לימים, זוגתו של אותו מייקל פאוול), עמה סקורסזה עובד ברוב סרטיו, סצנות האגרוף מהפנטות. גודל הזירה למשל, משתנה בהתאם למצב הנפשי של לה מוטה. לעיתים בנה סקורסזה זירה קטנה וקלסטרופובית, שסוגרת על המתאגרף רדוף השדים ולעתים זירה עצומה שיוצרת תחושה של מרחב בלתי נגמר ומייאש, שלה מוטה המזדקן כבר לא מסוגל להתמודד איתו.
השוט בקרב האחרון מול שוגר ריי רובינסון, בו המצלמה מביטה ישירות על לה מוטה ומותירה אותו לבד לגמרי בזירה ובעולם בכלל, מציג את הרעיון הזה באופן מושלם והכל משתלב עם עריכת הסאונד, לה הקדיש סקורסזה ימים כלילות - הוא השתמש בצלילים של עגבניות ומלונים מתנפצים כדי להמחיש אגרוף הפוגע בראשו של היריב, שילב צווחות של חיות שונות בתוך קולות הקהל בניסיון לבנות את תחושת החייתיות של אולם האגרוף ונעזר בקולות של זכוכיות נשברות ויריות אקדח בזמן שהפלאשים לא מפסיקים לצלם את המתאגרף המתפרק, לא משאירים לו מנוח או מקום להתחבא. הוא חשוף, באמצע הזירה, לא יכול לברוח לשום מקום עד שיקרוס סופית על המזרן.
לתוך כל אלה מזג סקורסזה תצוגת משחק היסטורית מצד דה נירו ושותפו למסך, ג'ו פשי, המגלם את אחיו של ג'ייק, ג'ואי. דה נירו היה זה שגרם לפרויקט לקרות ואז החליט שאם זה אכן יהיה הסרט האחרון של סקורסזה, הוא הולך לתת הכל עבור חברו. הוא עבד עם לה מוטה במשך שנה כדי ללמוד אגרוף ובמהלך הצילומים העלה שלושים קילו על מנת לשחק את לה מוטה המבוגר, מה שגרם להפקה להיעצר לארבעה חודשים). ההופעה של דה-נירו טוטאלית והוא פשוט הפך את עצמו ללה מוטה, מה שבא לידי ביטוי גם בסצנות הקרבות, אבל בעיקר באחד-על-אחד שלו עם פשי, שחקן אלמוני עד לאותו רגע.
באחת מסצנות השיא של הסרט נקלעים השניים לעימות פיזי וגדוש בדם, במהלכו דורש לה מוטה מאחיו להכות אותו בפניו. ואכן, פשי באמת הרביץ לדה נירו בעוצמה. ה"ריקוד" האלים המתמשך בין השניים הללו מוביל את הסרט ומשתלב נהדר עם אותו "ריקוד" בלט אלים שקורה בתוך הזירה. השילוב בין קלאסי לאגרסיבי מעולם לא נראה טוב יותר.
קצרה כאן היריעה מכתיבה על כל האלמנטים הפסיכולוגיים בהם עוסק "השור הזועם", עליו כבר נכתבו הררי ספרים. אז נסיים בתקווה קטנה, שאם טרם ראיתם אותו, או שאולי צפיתם בו מזמן, הכתבה הזו תעשה לכם חשק לחזור לעוד סיבוב. בדיוק כמו ג'ייק לה מוטה.