נזקי הקורונה הגיעו עד קרקעית הים. "בובספוג: מבצע הצלה" היה אמור לעלות לאקרנים בפברואר האחרון, נדחה בלי קשר למגיפה ואז התעכב עוד יותר בגללה, עד שבסופו של דבר נמכר לנטפליקס, ועלה ישירות בשירות הסטרימינג בסוף השבוע. זה הסרט השלישי בכיכובו של האייקון הצהוב, והוא שונה מקודמיו בשני מובנים: הראשון שהופק לאחר מותו של סטיבן הילנבורג, מי שיצר את סדרת הטלוויזיה בכיכובו של הספוג וגם ביים את סרט הבכורה בכיכובו; והראשון שנעשה כולו באנימציה ממוחשבת, לאחר שהשניים הקודמים שילבו אותה עם אנימציה ידנית. השינוי אינו מבורך: לא ברור איך ולמה זה קרה, אבל מבחינה ויזואלית, התוצאה פשוט נראית איום ונורא, וברמה מאוד נמוכה.
העלילה, עוד יותר מהרגיל ביקום של "בובספוג", הזויה ומקפידה לא ללכת בשום קו ישר. אם בכל זאת לנסות לחלץ ממנה סיפור מסגרת, אז הנה: מבצע ההצלה בשמו נקרא הסרט מתגלה כמבצע לחילוצו של גרי, החילזון של הספוג, שנחטף בידי פוסידון, המולך על העולם שמתחת למים. המלך האכזר והנרקיסיסט זקוק לו כיוון שבגופו החלזוני יש את המרכיבים הדרושים לטיפוח עורו, אך הגיבור הצהבהב לא מוכן להפקיר כך את יקירו, ויוצא להציל אותו כשהוא מלווה בחבר אחר שלו, פטריק.
הסרט מוקרן אצלנו בגרסה המקורית ובדיבוב לעברית, וכרגיל בסרטי בוב ספוג, יש בו תכנים גבוליים בכל הקשור לגיל הצופים והצופות - למשל אזכורים של הוצאות להורג או סצינות פסיכדליות. מצד אחר, בסופו של דבר המסרים שלו הם כאלה שכל הורה ישמח לחשוף אליהם את ילדיו: וכך, לפי המשנה שעוברת כאן, ליופי חיצוני אין חשיבות, בטח לא לעומת יופי פנימי, וחברות ונאמנות הם ערכים שעומדים מעל הכל.
בוב ספוג היה מאז ומעולם מורה דרך מוצלח לחיים. כמו כולם, גם אני מעריץ שלו, ואהבתי את שני הסרטים הקודמים בכיכובו. בתקופה כזו, העולם זקוק לו יותר מתמיד ואפשר היה לקוות שגם הסרט השלישי יהיה מוצלח - אך למרבה הצער והאכזבה, סבלתי ממנו קשות. למעשה, רק בקושי רב, ורק לאחר כמה ניסיונות, הצלחתי לסיים אותו.
חוץ מרמת האנימציה, הכשלים של הסרט כה רבים, שקשה גם לדעת מאיפה להתחיל למנות אותם. התסריט מפוזר, פותח סוגריים ללא הרף ולא סוגר אותם, יורה לכל הכיוונים ולא פוגע. בשלב מסוים, הוא מיישר קו עם הנהוג בעולם גיבורי-העל בשנים האחרונות, והופך ל"סיפור מקור", שמסתייע בפלאשבקים כדי לספר איך הגיבור הצהוב הגיע עד הלום. זה היה יכול להיות מקסים, אבל העובדה היא שרגע לאחר הצפייה כבר שכחתי כיצד בוב ספוג והחילזון הכירו. ככה זה כשהכל כל כך שרירותי ואגבי.
זה ידוע שבוב הוא הספוג הכי מגניב שיש, מעל או מתחת למים. הסרט מנסה להצדיק את המוניטין הזה, ועושה כך בצורה מאולצת. הכלל הראשון בספר החוקים "איך תהיה מגניב" הוא שזה צריך לבוא לך בטבעיות. מי שמחפש את זה בכוח, ישיג את התוצאה ההפוכה, וכך גם כאן.
הסרט עצל בכל מה שהוא עושה, וגם בגזרה הזו. כך, למשל, כדי לקרוץ גם לילדים אבל גם לסטלנים הוא מגייס את כל החשודים המגניבים המיידים - בראשם קיאנו ריבס, שמופיע לאחרונה בכל מקום, וגם כאן מגיח כשיח מדבר. הכוכב הפולחני אמור להיות תבלין שתמיד עובד - אבל הנה, עובדה שלא. הנוכחות שלו, כמעט כמו כל אלמנט אחר כאן, צפויה, מעיקה ומתישה.
פה ושם, יש כאן רגעים חיננים. בובספוג חמוד כמובן, רוח השטות מעלה חיוך לעתים והפוטנציאל ניכר - אבל האמת היא שרוב הזמן, הסרט פשוט משעמם, והתוצאה כמעט אף פעם לא מצחיקה.
ברור לי שכל זה לא ימנע מן הלהיט העתידי לטפס מיידית לצמרת טבלאות הצפייה בנטפליקס: בוב ספוג הוא אחד המותגים החזקים בנמצא, האלגוריתם ידחוף אותו חזק, וזה לא שיש סרטים אחרים לראות, אבל כל זה גם לא משנה את העובדה שמדובר בסרט אוורירי, מקומט ומשומש כמו ספוג מטבח. בסוף הסרט, אנו מגלים כי הוא מוקדש לזכרו של סטיבן הילנבורג. לנו, ובטח שגם לו, מגיע טוב יותר.