המכורים

באפריל שנה שעברה יצא "אנשי המסיבות" (24 Hours Party People) באנגליה, לפני כשלושה חודשים הוא הגיע לספריות הדי.וי.די, ועכשיו, השבח לאל, הוא מגיע להקרנות מסחריות בישראל. "אנשי המסיבות" הוא סרט בבימויו של מייקל ווינטרבוטום, אבל זה לא ממש משנה. טוב, זה קצת משנה, אבל זה סרט על מוזיקה, כך שכל מי שמשתתף בו הוא בעצם עבד נרצע של הסיפור המדליק והמדהים שהסרט הזה מספר.

זה הולך ככה: טוני וילסון, פקטורי, ג'וי דיויז'ן, ניו אורדר, האפי מאנדייז, האסיינדה. רוק'רול, פאנק, גל חדש, אסיד האוס. גאונים, חדשנים, מתאבדים, פושטקים ומסטולים. אלכוהול, הרואין, קוקאין ואקסטזי. מאנצ'סטר, מאדצ'סטר.

הקומיקאי הבריטי סטיב קוגן מגלם את דמותו של וילסון, שדרן הטלוויזיה שהקים את חברת התקליטים "פקטורי", החתים את ג'וי דיויז'ן, פתח את מועדון ההאסיינדה, גילה את ההאפי מאנדייז וחשב ש-A Certain Ratio הם להקה מעולה שנעשה לה עוול (וצדק: הם אכן להקה מעולה!). וילסון הוא הציר המרכזי של "אנשי מסיבות". לכאורה מדובר בבורג קטנצ'יק במערכת של מוכשרים גדולים, פסיק בירוקרטי בכמה מהסיפורים המוזיקליים המעניינים של התקופה, אבל החזון הסהרורי של וילסון ראוי גם ראוי לשמש כזה שדרך נקודת מבטו יוצג הנראטיב: החוזה הראשון והיחיד של הפאקטורי נכתב בדמו, מועדון ההאסיינדה הכושל שהוא הקים בזבז את כל הכסף שניו אורדר הרוויחו בשיא ההצלחה שלהם, את ההאפי מאנדייז הג'אנקיז הוא שלח להקליט בברבדוס שטופת הסמים, העיצוב שהוא דרש לעטיפת “Blue Monday” היה כל כך יקר עד שאפילו העובדה שמדובר בתקליטון הנמכר בכל הזמנים לא כיסתה את ההשקעה, הזכויות לאלבומים שהוציא היו שייכות לאמנים, הוא בזבז בוכטות על משרדים מפוארים, נקלע לחובות, עד שלבסוף נאלץ לסגור את ההאסיינדה ולמכור את הפקטורי.

אז האם טוני וילסון הוא פאקינג אידיוט או אדם בעל חזון? וילסון היה פאקינג אידיוט בעל חזון. הקטע ב"אנשי המסיבות", בו קוגן בתפקיד וילסון עומד מול הארון הפתוח של איאן קרטיס ומכריז כי מדובר ברגע היסטורי, ממצה את דמותו האמביוולנטית של האיש: בעל טביעת עין ומודעות היסטורית, וגם סתם מישהו שהיה בזמן ובמקום הנכון. וילסון חש את הצורך החריף להותיר את חותמו על ההיסטוריה, ואם הוא צריך לעשות זאת כמי שיתווך את הכישרון הגדול של קרטיס ושון ריידר, אזי שום דבר לא יעצור בעדו, אפילו לא הם. הבחירה בסטיב קוגן לתפקיד וילסון היא לפי כך מדויקת: האובססיביות של וילסון היא אנושית ונלעגת, על סף הטראגית-קומית. קוגן, שהתפרסם בתור אלן פרטרידג' (שהוא מגיש ברדיו, מעריץ של אבבא ושלומיאל) ב"אני אלן פרטרידג'", אחת הסדרות הקומיות הבריטיות הכי היסטריות שיש, בעצם עושה כאן את וילסון מנקודת המוצא של אלן פרטרידג': תחמן, תחכמן, מצחיקן, לא יוצלח וטוב לב. וילסון שלו הוא פאתטי ובעל פאתוס.

"אנשי המסיבות" מתאר רק חלק מהסצנה המפורסמת של מנצ'סטר, אבל זאת רק מכיוון שהוא מתרחש דרך נקודת המבט של טוני וילסון, ובשביל וילסון היו קיימות רק הלהקות שלו, רק האנשים שהיו שותפים איתו לעשיית ההיסטוריה. הסמיתס מוזכרים רק ברגע בו וילסון מצטער על זה שלא הוא גילה אותם. הסיפור של וילסון מאגד כאן כל אחת ואחת מהלהקות הגדולות הללו למשהו שהוא גדול יותר מהביוגרפיה הפרטית שלהם; הופך אותן למיתולוגיה תרבותית כוללת.

אפשר להתעלף מהסצינות המרגשות שמשחזרות את מסיבות האסיד-האוס הראשונות בהאסיינדה (המועדון שוחזר לצורך הסרט), השחקן האלמוני שמגלם את שון ריידר דומה לו בול, זה שבתפקיד איאן קרטיס לא מזכיר אותו (אבל אומרים שקרטיס היה חתיכת ערס); הנפח של ההאפי מאנדייז בסרט הוא ניפוח היסטורי משעשע (אבל וילסון חשב שריידר הוא משורר ענק), והבדיחות על חשבונו של מיק האקנל מסימפלי רד הן מעליבות ממש.

קשה יהיה למי שלא מעורה בכל הבוג'רס הזה להתחבר ל"אנשי המסיבות". זהו סרט של שיח פנימי המדבר בקודים ספציפיים, שמפוצץ בניואנסים, מטאפורות פנטסטיות והופעות אורח מפתיעות (לא לפספס את ויני ריילי). הוא מאוד מצחיק, אבל רק את מי שמבין ממה לצחוק, ומאוד מרגש, אבל רק את מי ש-“Bizarre Love Triangle” עושה את עורו חידודין חידודין. ל"אנשי המסיבות" אין ערך פילמאי במובן המסורתי של העניין. "אנשי המסיבות" הוא קודם כל מוזיקה ורק אחר כך סרט. מהבחינה הזאת הוא לא קוהרנטי לקהל הרחב. זהו לא סרט "טוב", אלא מוצר של אהבה לאנשים שחולקים את אותה האהבה ולפיכך, סרט מוזיקה מושלם.