הבטן הרכה של הדוד סם

בסוף שנות השמונים יצא מייקל מור למסע אישי בעקבות רוג'ר סמית, מנהל בג'נרל מוטורס, כדי לשאול אותו כמה שאלות בנוגע לקיצוצים של החברה בעיירה פלינט, מישיגן – עיירת הולדתו של מור – שגרמו לקריסתה הכלכלית הטוטאלית והפיכתה לעיר רפאים. מאז פרץ לתודעה עם סרטו הדוקומנטרי הראשון, "רוג'ר ואני", שתיעד את המסע הזה, הפך מייקל מור לאחד הדוברים החריפים והשנונים ביותר של השמאל האמריקאי, אם באמצעות הקולנוע הדוקומנטרי שלו או דרך הספרים שהוא כותב. ספרו האחרון, “Stupid White Men.. and Other Sorry Excuses for the State of the Nation”, שמתקיף בצורה ברוטאלית את ג'ורג' בוש, עומד בראש רשימת רבי המכר באגף ספרי העיון, והפרסונה הציבורית של מור עצמו – שיש לה נראות משמעותית גם בסרטים שלו וגם על עטיפות ספריו – הפכה לאייקון מזוהה, נערץ על ידי חלק ושנוא על ידי אחרים.

מייקל מור הוא "השמאלני המסריח" של האמריקאים, וחלק גדול מהאפיל והפופולריות שלו נובעים ישירות מכך שהוא לא נראה או מדבר כמו השמאלני המסריח הקלאסי. מור הוא בחור שמן, מזוקן, מרושל, שהולך תמיד עם כובע בייסבול, משהו כמו ג'ון גודמן בתפקיד דן טאנר ב"רוזאן". אם הייתם רואים אותו ברחוב (באמריקה כמובן), בחיים לא הייתם מנחשים שהוא פעיל פוליטי מרדני המחזיק בדעות שמאל רדיקליות, וזה כל הקונץ. מראה הז'לוב האמריקאי הממוצע עובד לטובתו – מצד אחד אנשים לא מפחדים להתראיין אצלו ולדבר איתו, ומצד שני אנשים לא מפחדים להקשיב לו. מייקל מור נראה כמו בחור שאפשר ללכת איתו לדוג בכיף. בחיים לא הייתם חושדים בו באנטי-פטריוטיות או משהו, כך שאתם יכולים להבין למה עד שהימני האמריקאי הממוצע מזהה בו סכנה זה בדרך כלל כבר מאוחר מדי.

העממיות-כביכול שלו עובדת לטובתו בעוד רמה, מהותית הרבה יותר. אחת הסיבות שהסרטים שלו כל כך מוצלחים נובעת מהעובדה שהוא באמת יודע על מה הוא מדבר. הוא לא איזה פוץ ניו-יורקי שמביט על אמריקה מתוך מגדל השן המנהטני, הוא באמת בא משם, מהמיד-ווסט המסריח. הוא לא רק יודע שאמריקה רקובה כי סיפרו לו, הוא מכיר היטב את ריח הריקבון, בדיוק כמו שמאט סטון מיוצרי "סאות' פארק" מכיר אותו, ואנשים כאלה יודעים שזה שהחיים טראגיים לא אומר שהם לא מצחיקים. להפך.

איגוד הסרטים הדוקומנטריים הבינלאומי הכתיר את סרטו החדש של מור, "באולינג לקולומביין", כסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר של כל הזמנים, ולי אישית אין כוונה להתווכח איתם. הטריגר הרשמי לסרט הוא הטבח ההמוני שאירע בתיכון קולומביין באפריל 99', בו שני תלמידים שפתחו בירי בבית-ספרם גרמו למותם של 13 תלמידים ומורים, אבל זה אירוע כמעט מקרי וכמעט שולי במציאות האמריקאית, בה אנשים יורים אחד בשני בכל יום. הטכניקה הקולנועית בה נוקט מור בסרטו החדש כבר מזוהה עימו: קולאז' צבעוני ודינמי של קטעי ארכיון, ראיונות, פוטג' טלוויזיוני, כיתובים וכותרות, סרטי שמונה מ"מ ביתיים, תמונות סטילס וכו' וכו', אך "באולינג לקולומביין" הוא סרט הרבה יותר סבוך ומעורר מחשבה מ"רוג'ר ואני" בגלל הבדל מהותי אחד: אם ב"רוג'ר ואני" ברור מאוד מי האשמים ולמה, ב"באולינג לקולומביין" האצבע המאשימה של מור מסתובבת כמו פורפרה ואף פעם לא בטוח איפה היא תיעצר. מור משוטט ברחבי אמריקה בעקבות רמזים שיסבירו לו למה המדינה בה הוא חי נראית ככה. הוא כל פעם תופס קצה חוט והולך איתו עד שהוא מגיע למבוי סתום, ופונה לכיוון אחר.

הנתונים היבשים הם אלה: מספר ההרוגים השנתיים מירי בארצות הברית עולה על 11,000. לשם השוואה, בגרמניה נהרגים בממוצע 381 אנשים בשנה, בצרפת 255, בקנדה 165, בבריטניה 68 וביפן 39. רכישת אקדחים והשימוש בהם הוא חלק לא פחות אינטגרלי מהתרבות האמריקאית ממשחק הבאולינג. מור מנסה להבין למה. צ'רלטון הסטון, כוכב הוליוודי שהפך לראש ה-NRA (התאחדות הרובים הלאומית של אמריקה), ומומחים אחרים בתחום נותנים למור את התשובות המתחמקות והמתחסדות הרגילות: אמריקה היא מדינה עם היסטוריה אלימה (וגרמניה לא?), באמריקה אוהבים סרטים אלימים (וביפן לא?), אמריקה מלאה באקדחים (וקנדה לא?).

מור ממשיך לחפש ומוצא גם תשובות הגיוניות יותר, כמו למשל ההקבלה הישירה בין הצורה בה פותר האזרח האמריקאי הקטן את המחלוקות שלו ("קודם כל יורים, אחר כך שואלים שאלות") למדיניות החוץ האמריקאית ("הנשיא הפציץ עוד מדינה שאת שמה לא ידענו לבטא"). עוד גורם מכריע הוא תרבות ההפחדה של התקשורת: המפיק של סדרת המציאות "שוטרים" מסביר למור את המשוואה "פחד שווה רייטינג", ואילו מרילין מנסון - האיש אותו אוהב הימין השמרני להאשים במצב, שהוא במקרה גם המרואיין הרהוט, האינטליגנטי וההגיוני ביותר בסרט כולו - מסביר לו את המשוואה "פחד שווה צריכה". תוסיפו לזריעת הפאניקה התקשורתית את המחסור החמור במדיניות סעד ורווחה ואת המחיר המגוחך של קליעים וכדורים הנמכרים בחופשיות בחנויות הכלבו, והפאזל האלים של אמריקה מתחיל להיבנות.

את הפאזל הזה בונה מור לאט-לאט, בתחכום ובתשומת לב מדהימה לפרטים ולמקומות מהם זועקים האבסורד והאירוניה של הדרך האמריקאית. קטעים מצמררים כמו צילומי מצלמות הביטחון ביום הרצח בתיכון קולומביין דרים בסרט בקלות לצד קטעים סופר-מצחיקים, כמו הסצינה בה פותח מור חשבון בבנק שמעניק ללקוחותיו החדשים רובה במתנה עם פתיחת החשבון.

יש לי כמה ביקורות על "באולינג לקולומביין", כמו החד-צדדיות המוגזמת לעתים של הטיעונים שלו (בעיקר כשהוא מדבר על מדיניות החוץ של הממשלה) או הנטייה הטבעית שלו לרדיפת סנסציות – חולשות הנותנות למתנגדיו מנדט לא להתייחס אליו ברצינות ולפסול את דעתו כדעה רדיקלית בלתי מעוגנת במציאות. אבל זה באמת בוטנים לעומת ההישג הקולנועי, הביקורתי וגם הבידורי של "באולינג לקולומביין". זאת אמריקה, ואם מור מביט בה כלא מאמין, אתם בכלל תתעלפו.