בשלב מסוים באוטוביוגרפיה הטרייה של אובמה, הוא משחזר את הביקור הרשמי שלו במצרים, במסגרתו נשא את נאום קהיר המפורסם. הנשיא לשעבר מספר כיצד נתקל בתחריטי קיר מן התקופה הפרעונית, ואז חשב לעצמו עד כמה הכל בר-חלוף, ואיך תככי חצר מלכותיים שפעם נראו ברומו של עולם, התאדו ונמחקו בפרספקטיבה של זמן. "הכול נשכח, הכול חסר חשיבות", הוא כותב. "כולם עפר ואפר כבר מזמן, בדיוק כמו כל נאום שנשאתי, כל חוק שאישרתי וכל החלטה שקיבלתי. גם הם יישכחו במהרה. בדיוק כמו שאני וכל האהובים עלי נהיה לאפר ביום מן הימים".
זה נשמע יפה וצנוע על הנייר, אבל האם אובמה באמת מאמין בזה? קשה שלא לפקפק בכך. אם כן, למה טרח להתיישב ולסכם את דברי ימי הנשיאות שלו בספר עב כרס שמתפרש על פני 700 עמודים, מה עוד שהם מסכמים רק את החצי הראשון של כהונתו ומכינים את הקרקע לספר המשך, שמן הסתם יהיה ארוך לא פחות? עם סופר צללים או בלעדיו, מי שבאמת מרגיש כמו אבק ברוח כנראה לא היה טורח לסכם את פועלו בכל כך הרבה מילים.
התוצאה מתהדרת בשם "ארץ מובטחת" (לא להתבלבל עם ספר של ארי שביט בשם דומה), ויצאה השבוע בתרגום מזורז לעברית בהוצאת ידיעות ספרים, רק מעט לאחר שפורסמה ברחבי העולם ועוררה כמובן תהודה רבה. אובמה סוקר בה את תחילת הקריירה הפוליטית שלו, את עלייתו המטאורית בשמי המפלגה הדמוקרטית ואת אירועי המפתח בקדנציה הראשונה שלו, מן ההתמודדות עם המשבר הכלכלי של 2008 ועד חיסולו של בן לאדן - ועד שנגמר לו הכוח או הדיו, והוא עצר כדי לקחת אוויר עד הפעם הבאה. הנשיא לשעבר, שתמיד היה ידוע ביכולותיו הרטוריות, עושה זאת בצורה יסודית ומפורטת שמובילה למסת המילים האדירה, ובין השאר מתעקש משום מה לשרטט את גזרתו של כל מי שנקלע לדרכו. נתניהו, אם מישהו תהה, מתואר כמי שיש לו גזרה של שחקן פוטבול.
טקסטים ארוכים כאלה נוטים להתפזר לכל הכיוונים, אבל זה של אובמה, כיאה לו, קוהרנטי ומגובש. אם הייתי צריך לסכם אותו בשורה אחת, אז אפשר - יותר מאשר אוטוביוגרפיה, "ארץ מובטחת" הוא נזיפה. לכל אורכו, הנשיא לשעבר מנצל אותו כדי לנזוף במי שהעכירו את רוחו במהלך כהונתו: בשמאל שהלך ונהיה צדקני, ומנגד גם בימין שהלך ונהיה פופוליסטי, כשאלה וגם אלה נטו לפעול לפי אינטרסים במקום לעמוד בסטנדרטים שלו ולהיות אנשי חזון.
הוא נוזף במנהיגי העולם למיניהם, שגם הם התעקשו לא פעם לחשוב בקטן ולא בגדול כפי שציפה מהם, ויותר מכולם, מי שצריכה לעמוד בפינה מבחינתו היא התקשורת, שלאורך ימי חייו עברה תהליך מסוכן של הצהבה, ובמקום לכתוב ספרים של שבע מאות עמודים כמוהו, ביכרה להתמקד בקליק-בייטים, בהוצאת דברים מהקשרם ובהשטחת הדיון.
את כל זה כותב אובמה במידה לא מבוטלת של פסיב אגרסיב, שמגיעה לשיאה בעוד הצטנעות אחת במהלך סיבוביו במזרח התיכון. "כמה שתעשה - לא יספיק, שמעתי את קולותיהם אומרים. ובכל זאת תנסה", הוא כותב, ואפשר לתהות אם מדובר בנשיא השחור הראשון, או בנשיא הפולני הראשון.
הספר מדכא לא בגלל תפיסתו לגבי מצב העולם, שהרי אובמה בסופו של דבר תמיד מתעקש להיות אופטימי, אלא בגלל מינוני המרירות שיש בו. הקריאה בו מכניסה את כולנו לפרופורציות, כי היא מבהירה שאפילו ליושב בלשכה הסגלגלה לא תמיד קל או כיף ללכת לעבודה. נשיא ארצות הברית אולי נתפס כאדם החזק בעולם, אבל זיכרונותיו כאן ממחישים עד כמה הוא מחושק לפני כל צעד שלו בידי מערכת איזונים ובלמים של הרשות המחוקקת, רשת סבוכה של אינטרסים גיאו-פוליטיים, משחקי אגו, אינטרסים כלכליים, מניפולציות תקשורתיות וקהל אדיש.
התוצאה של כל זה היא כל כך הרבה תסכולים, שלא פלא כי הנשיא לשעבר נחשף כאן כפקעת עצבים, כזו שהחליפה התמכרות לניקוטין בהתמכרות למסטיקים.
לא מפתיע גם לגלות כי התקף העצבים הגדול מכולם נגרם לו באשמת נתניהו. זה קרה לאחר המפגש ביניהם בתחילת העשור הקודם, בסופו יצאה התקשורת האמריקאית, הרגישה ליחסים בין שתי המדינות, בדיווחים לפיהם הנשיא הצעיר השפיל בכוונה תחילה את ראש הממשלה הישראלי. עד אז, מספר אובמה, הוא לא היה מסוגל להתחרות בכמות הקללות של רם עמנואל, מי שהיה ראש הסגל של הבית הלבן, "אבל זה היה מקרה נדיר שבו קיללתי יותר מרם".
בניגוד למה שנכתב בתקשורת, מדגיש כאן אובמה, לא היתה כאן שום כוונה להשפלה: הפגישה ביניהם הגיעה לתום המועד המתוכנן שלה, ונתניהו ביקש להמשיך לדבר, אך בקשתו התנגשה בפגישה אחרת שהיתה לאובמה, והנשיא האמריקאי ענה שאין בעיה לעשות זאת בהמשך, אך הציע לו ולמשלחת שלו לחכות לו שעה בעת שהוא מסיים את ענייניו.
האמנם כך היו הדברים? מה שבטוח, אובמה משתדל לתאר את נתניהו עצמו בנימוס ובאנדרסטייטמנט, כפי שהוא עושה לגבי כמעט כל דמות אחרת בספר, אבל הרבה סימפטיה אין לו כלפיו, ותהיה אחת דווקא יש - למרות הכוונות הטובות, התוכניות לשיחות שלום בין הישראלים והפלסטינים לא התקדמו לשום מקום, והמדינאי האמריקאי שואל את עצמו "אם העניינים היו יכולים להתנהל אחרת אם מישהו אחר, ולא נתניהו, היה יושב על כיסא ראש הממשלה?". מה שנקרא, שיצטרף למועדון.
הפרק המוקדש לתהליך השלום הכושל הוא הזדמנות טובה להסביר למה הספר כל כך עבה. אובמה, שכזכור החל את דרכו במחוזות הארגון הקהילתי, רואה בעצמו כנראה עדיין סוג של מחנך או מרצה. הוא יוצא מנקודת הנחה שאת האוטוביוגרפיה יקראו גם צעירים חסרי כל בקיאות בחומר, ולכן טורח תמיד להסביר הכל מהתחלה - כולל, למשל, תמצות של מקורות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מבחינתו, החיבור עב הכרס לא ניצב רק כמבוא לחייו, אלא בכלל להיסטוריה האמריקאית ואולי העולמית.
על מלאכת התרגום הופקדו לא פחות משלושה - ענבל שגיב-נקדימון, עידית שורר ועפר קובר. הם עושים עבודתם נאמנה, וכמובן זה לא תלוי בהם שסגנון הכתיבה קורקטי למדי. מי שאחראי לאתנחתאות הקומיות מתגלה כסגנו של אובמה, שהפך כעת לנשיא החדש. בקטע הכי מצחיק בספר, בתחילת קמפיין הבחירות של 2008, מגלה ביידן כי שרה פיילין האלמונית נבחרה בידי ג'ו מקיין להיות המועמדת המקבילה לסגנות הנשיאות, ומגיב על כך בשאלה "מי זו לעזאזל?". מעבר לכך, הרבה שאר רוח אין פה. מי שמחפש גרוב, שינסה למצוא אותו בפלייליסט שאובמה התקין לרגל צאת הספר.
יש גם לא מעט אתנחתאות אישיות, בהן אובמה מספר באהבה ובהערצה על היחסים עם זוגתו מישל ועל ההתבגרות של שתי בנותיהן, סשה ומליה, אבל נדמה שהם שם בעיקר כדי לצאת ידי חובה.
ובכל זאת, למרות כל ההסתייגויות, הספר עובד. נכון, הוא לא קליל, לא נעים, לא משעשע ולא מרגש, אבל העובדה היא שגמעתי את 700 העמודים שלו ביממה אחת. אם היה מדובר בחיבור ארכני או טרחני, לא הייתי עושה זאת, אז כנראה שבכל זאת יש בו משהו.
בגלל כישוריו הרטוריים יוצאי הדופן, בזכותם גם הטביע את "Yes, We Can", הסלוגן הכי מעורר השראה של דורנו, אובמה נתפס לעתים כמטיף מתפייט. האמת היא, שמדובר בסך הכל בטיפוס פרקטי ופרגמטי. אילולא זאת, לא היה נרשם כדמוקרט הראשון מאז רוזוולט שסחף את פלורידה פעמיים, משהו שאפילו קלינטון לא הצליח בו וקשה לראות מי מטעם המפלגה כן יעשה זאת בעתיד הקרוב.
אובמה כמעט אף פעם לא בא לשחק, וכך גם כאן: המטרה שלו היא לייצר בדיוק את כמות העניין הדרושה כדי להבטיח שהקורא יעביר דף, וכך בדיוק קורה. בגלל הסגנון היסודי, הענייני והאפקטיבי שלו, אותו אימץ הוא עצמו או סופר הצללים שלו בזמן הכתיבה, הקריאה מתגלה כחוויה מרתקת ומעוררת מחשבה. אפשר להתרעם על הרבה ממה שכתוב כאן, אפשר לומר שהנשיא עושה לעצמו חיים קלים בכל פעם שהוא נוגע בנקודה פחות נעימה ואפשר להתווכח על העובדות - אבל לפחות יש על מה לדון ועל מה לדבר.
כיאה למי שבעצם החל את דרכו כסוג של רשג"ד, הנשיא לשעבר הוא נמלה חרוצה, שאוהבת לעמול ועוד יותר מזה אוהבת להעביד אחרים, וגם הפעם היא השאירה לנו הרבה חומר לעבוד איתו.
הפלייליסט הרשמי של הספר
אפשר גם להאשים את אובמה בכך שבפועלו ובכישלונותיו השונים, הכשיר את הקרקע לעלייתו של טראמפ. אך בין אם זה נכון או לא, אמירות שכאלה רק יתרמו לגישה המתקרבנת מלכתחילה של הנשיא ה-44, שגם ככה טוען, ואולי במידה של צדק, כי העולם פשוט נהנה להאשים אותו בהכל.
אף שהשיא עוד לפניו, טראמפ עצמו מגיח כבר כאן, כמו ארכי-נבל המופיע קצרות בסרט אחד של מארוול לפני שיתפוס את מרכז הבמה בסרט ההמשך. יהיה מעניין לחכות לכרך הבא ולראות עד כמה אובמה מצליח לשמור על הנימוסים שלו גם ביחס אליו. בינתיים, אפשר לבחון שוב את ההבדלים בין שניהם ולהתרשם מחדש עד כמה גדול הפער בין הנשיא ה-44 והנשיא ה-45: מצד אחד, אדם שטורח להשאיר אחריו מורשת של אלפי עמודים, ומצד אחר אדם שככל הנראה לא קרא ספר מימיו.