"האזרח קיין" עלה לאקרנים ב-1941, ושמר מאז על מעמדו כאחד הסרטים המהוללים אי פעם, אם לא המוערך שבהם. גם משפט הפתיחה שלו, "רוזבאד", זכה למעמד מיתולוגי, כאחד מן הציטוטים הקולנועיים המפורסמים אי פעם.
מה זה "רוזבאד"? שאלה טובה. זה המשפט שאומר גיבור הסרט, בן דמותו של איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט, כשהוא על ערש דווי, ומכאן והלאה יוצא "האזרח קיין" לנסות להבין את משמעות האמירה הזו.
כעת, עולה בנטפליקס סרט בשם "מאנק", שמבצע מהלך דומה: מתחקה אחר הנסיבות שהובילו לעשיית "האזרח קיין". באופן מפתיע, הוא לא מפנה את הזרקור לעבר הדמות שמזוהה באופן כמעט בלעדי עם הקלאסיקה - הבמאי, המפיק והכוכב אורסון וולס, שדמותו מופיעה כאן לכמה דקות קצרות בלבד. תחת זאת, מי שנעמד במרכז הבמה מתגלה כהרמן ג'יי מנקייביץ', הקולנוען שכתב את הגרסה הראשונה לתסריט של היצירה הקאנונית.
את התסריט של "מאנק" כתב ג'ק פינצ'ר, שהלך לעולמו לפני קצת יותר מעשור וחצי, ולפני שהספיק לראות אותו רואה אור יום. מי שהוציא את הפרויקט לפועל הוא בנו, לא אחר מאשר דיוויד פינצ'ר - מגדולי הבמאים האמריקאים בדורנו, שהרזומה שלו כולל קלאסיקות מודרניות כמו "שבעה חטאים", "מועדון קרב" ו"הרשת החברתית", אך כמו רבים התייאש מן הקולנוע במהלך העשור הקודם והתמקד בעשייה טלוויזיונית, "בית הקלפים" למשל. "מאנק" הוא הסרט הראשון שלו מאז "נעלמת" לפני שש שנים, אך בשל הקורונה, רוב העולם יראה אותו ישירות בנטפליקס, וכך גם אנחנו בישראל כמובן.
נטפליקס ידועה כאחד מגופי התוכן היחידים בימינו שמאפשרים לקולנוענים לממש את החזון האמנותי שלהם. הם מימנו את "האירי" למרות תקציבו האדיר, אורכו המתיש והטכניקות החדשניות שלו וחיבקו את "רומא" למרות היותו דובר ספרדית ובשחור לבן. גם "מאנק", כיאה לעיסוק שלו בהוליווד הקלאסית, מתהדר בצבעים האלה ועשוי בסגנון המזכיר סרטים משנות הארבעים.
את מנקייביץ' מגלם גרי אולדמן, באותו סגנון מעושה, צעקני ועתיר מחוות גוף בו השתמש כדי לגלם את צ'רצ'יל ב"שעה אפלה" - תפקיד עליו זכה באוסקר, כמובן, שהרי מה אוהבים חברי האקדמיה יותר מאשר מניירות. במישור אחד, הסרט הוא דיוקן של הקולנוען, המתגלה כטיפוס מיוחד וססגוני: אדם שחוסר הטאקט שלו משתווה רק לטוב הלב שלו, ואי אפשר שלא להיפגע ממנו, אבל גם אי אפשר שלא לאהוב אותו.
במישור אחר, זה גם סיפור על תהליך הכתיבה, של "האזרח קיין" ובכלל של תסריטים של אותה תקופה, וגם הצצה לאחורי הקלעים של הוליווד באותם ימים - ימים שהיו ואינם וכבר לא יחזרו. ויש רבדים נוספים, חשובים יותר: לפי המשנה של "מאנק", שאפשר לחלוק עליה, התסריט של "האזרח קיין" היה מבחינתו של מנקייביץ' סגירת מעגל וגם סגירת חשבון עם הרסט, שהיתה לו היכרות אישית עמוקה איתו ועם הפילגש שלו - השחקנית מריון דיוויס.
מנקייביץ' כתב את התסריט של "האזרח קיין" בתחילת שנות הארבעים. את הרסט הכיר לעומק כמה שנים קודם לכן, והפלאשבקים שלו לוקחים אותנו אחורה לסיפור המעניין מכולם: כיצד הקולנוען פעל בשירותו של איל העיתונות ושל הקפיטליזם בכלל. זאת, כדי לחסום את דרכו של אפטון סינקליר, הסופר שניסה להיבחר למושלות קליפורניה ב-1934 עם מצע סוציאליסטי. יריביו של איש הרוח האידיאליסט תייגו אותו כקומוניסט מסוכן, והשתמשו לשם כך בקמפיין תעמולתי מתוזמר היטב, שהשתמש בכסף של מנהלי האולפנים ובמשאבים האמנותיים שלהם כדי להפיץ פייק ניוז. נשמע מוכר? אכן, הרובד הזה כל כך אקטואלי, עד שלעתים נדמה כי "מאנק" מתרחש בימינו.
נוסף לקו העלילה הרלוונטי והמרתק הזה, יש ב"מאנק" עוד שלל מעלות: הצילום של אוסקר מסרשמידט הוא חגיגה לעיניים, ומחזק את הגעגועים לצפייה בסרטים על המסך הגדול; כמה מהקטעים המתרחשים במסדרונות האולפנים מתעלים לרמות של פנינים כמו "ברטון פינק", בעיקר בזכות דמותו של לואי מאייר, הבוס של MGM שמתגלה כמופע בידור מהלך, עם ציטוטים לפנתיאון; אמנדה סייפריד, לאחר תקופה בה נאלצה להשתתף בסרטים כמו "אמנות המירוץ בגשם", סוף כל סוף מקבלת תפקיד הראוי לה, ונהדרת בדמותה של דיוויס - אם למישהו כאן מגיע אוסקר, זה לה; גם לילי קולינס, שספגה השמצות בשל "אמילי בפריז", מצוינת בתור הכתבנית של מנקייביץ', ומפזרת כזו קלאסה, שעכשיו כבר קשה יותר להכחיש את הדימיון בינה לאודרי הפבורן.
אך כל אלה הן מתנות קטנות, ולא אלמנטים שמתגבשים לחוויה קוהרנטית. "מאנק" בלבל אותי ואף ייסר אותי: בקושי צלחתי את הצפייה הראשונה בו, בקושי עוד יותר גדול ניגשתי לצפייה השנייה, ולמען האמת, גם לכתוב עליו אין לי כל כך חשק.
הבעיות הן נקודתיות ועמוקות. נתחיל עם הקטגוריה הראשונה. חוץ מתצוגת המשחק של אולדמן, יש בסרט מבחינתי עוד שלל פגמים מתישים. בתסריט אין ולו משפט אחד שאינו מושחז, מתחכם ושנון לעייפה, מה שאומר שגם אין בו משפט אחד שיש סיכוי שמישהו אכן היה אומר אותו. הקצב שלו מייגע, ומתפרש באיטיות על פני יותר משעתיים - ובסופו של דבר, כל קווי העלילה המפוזרים פשוט לא מתחברים. אם זה לא היה סרט של במאי בשיעור הקומה של פינצ'ר אודות קלאסיקה בסדר הגודל של "האזרח קיין", האם נטפליקס היו רוכשים אותו? האם היינו מדברים עליו? האם מישהו היה צופה בו? אני חושב שלא.
זה מוביל אותי לבעיה עמוקה עוד יותר: בגלל התכנים שלו וצורת עשייתו, "מאנק" מוגדר כחוויה אקסטטית לעכברי קולנוע. סרט שהוא גם למיטיב לכת וגם למביני עניין, עם צילום שרק מי שיודע לשחק עם ההגדרות הטכניות בטלוויזיה יוכל ליהנות ממנו כהלכה, ועם רפרנסים שצריך שליטה בחומר כדי לזהות אותם. את כל אלה מפזר כאן פינצ'ר בצורה כה גיקית וזחוחה, עד שאפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר במעשה ידיו של טרנטינו.
"מאנק" מדושן בכל כך הרבה רהב וחשיבות עצמית, עד שממש אפשר להרגיש כיצד הוא מרים את האף וסונט במי שהעזו לא ליהנות ממנו - לא אהבתם? כנראה שאין לכם מסך גדול מספיק, או שאתם לא מבינים את החשיבות של וולס ומנקייביץ', או שאתם לא יודעים להעריך קולנוע כמו של פעם. בשביל אנשים כמוכם לילי קולינס שלנו עשתה את "אמילי בפריז". האמת היא שהזחיחות שלו כה עיצבנה אותי, עד שהתעורר בי חשק להלעיז על "האזרח קיין" (לא לדאוג, זה לא יקרה).
ייתכן שההערצה והיראה כלפי הוליווד הקלאסית מכשילה את הבמאים העכשוויים העוסקים בה. זה קרה לאחים כהן עם "יחי הקיסר", אחד מסרטיהם הנשכחים ביותר, וזה קורה כעת גם לפינצ'ר, שעד כה כל אחד מסרטיו היה בינגו. ייתכן שגם הכבוד לתסריט של אביו היה בעוכריו. אפשר כמובן להבין למה ראה בו דברים שאינם ולמה לא תיקן את מה שהיה שבור.
גם לי יש כבוד רב כלפי פינצ'ר, במאי אדיר שגם בסרט הזה כישרונו בא לידי ביטוי, אבל "מאנק" הוא פרויקט קולנועי קלאסי של נטפליקס - הרבה רוח וצלצולים, הרבה כותרות ולא הרבה מעבר לזה, וגם אם שירות הסטרימינג ידחוף אותו חזק, הרשו לי לשים את כספי על כך שמעטים יטרחו לצלוח את הצפייה עד סופה. אורסון וולס הסתדר גם בלי אלגוריתמים. נטפליקס עוד לא שם.